פרשת נצבים פותחת בתיאור ברית: "לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱ־לֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ", שלה שותפים "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל". רבו הפרשנויות בהבנת ברית זו. בשולי דברי המפרשים אפשר להציע שזוהי ברית על ספר התורה עצמו. הרי משה מצביע על ספר: "וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (כט, יט). ובהמשך: "כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה" (כט, כא). ובהמשך: "הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (כט, כו). ושוב: "הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה" (ל, י).
יש אפוא ספר ממשי, גלוי ונגיש, בפני כל הרוצה לדעת את חובתו בעולמו. אין צורך להמציא דבר, הכול בהיר וכתוב, כנוסח פסוקי סוף הפרשה: "לֹא בַּשָּׁמַיִם הִיא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ… וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ" (ל, יא). אפשר לפתוח את הספר ולקרוא, ללמוד דרכו אורחות חיים. "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ", לדעת את נתיבות החיים והמוות, הפגם והתיקון.
זוהי פעם שנייה שבה נכרתת ברית על ספר פיזי. הקודמת הייתה במתן תורה, בברית האגנות בפרשת משפטים: "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז). הייתה זו ברית על ספר, על חפץ מוחשי וממשי, הנקרא בפני העם והם מאשרים את הכתוב בו, ספר שכל אחד ואחת יכולים ללמוד ולדעת. לעומת המעמד בתחתית ההר, שהיה מלא בחרדה, עשן, אש וקול אלוהים, שם העם נסוג "ויעמוד מרחוק", מול קיומו של ספר פיזי ממשי, העם התקרב והיה מסוגל להגיד "נעשה ונשמע" – הננו זמינים לכל הנדרש, אפילו בלי שנדע מה כתוב שם. עצם העובדה שיש ספר כתוב, בו מפורט מה מצופה מאיתנו כבני אדם, מחולל השקטה והתמסרות. ניתן להתחייב לעבודת אלוהים ללא חרדתיות.
קביעות ושינוי
בפרשת ניצבים ישנה תופעה נוספת המעמיקה את התמונה, ואולי מקשרת בין שתי הבריתות על ספר. משה מצביע על ספר הנמצא בידיו ומדבר עליו, ומעשים אלה כתובים בתוך הספר עצמו. הנה הספר עוד ממשיך להיכתב. לפנינו גמישות המסמנת את ייחודו של ספר התורה הנמצא במרכז הברית בין אדם לא־לוהים. הספר כתוב בשלמותו אולם הוא יכול להמשיך להיכתב, לקבל ולשנות צורה. אותו ספר הברית, שניתן לאחר מעמד הר סיני בשנה השנייה לצאתם ממצרים ונכרתה עליו ברית, ממשיך להיכתב, ובשנת הארבעים הוא קיבל פנים חדשות.
ריבוי הפנים האלילי מתחלף אצל משה רבנו בדיוקנו של ספר אחד, שמפאת ייחודו הוא מתגלה כרב־פנים. הוא נסגר ונפתח, כתוב וממשיך להיכתב בו זמנית. דיוקן האל הוא אחד, אך דיוקן הברית במתכונת של ספר מחולל גמישות וקביעות יחדיו.
בהתאם לכך, החלק השני של הפרשה הוא פרשת התשובה, "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ־לֹהֶיךָ". היכולת של האדם לשנות את תמונת מעשי העבר, לחזור אחורה, להתנצל, לתקן, משקפת את אותה גמישות. ספר התורה ממשיך להיכתב, ובמקביל מעשי האדם יכולים להשתנות, "זדונות נעשים כזכויות", ולהיכתב אחרת בספר החיים. אותה גמישות המאפשרת לספר להיכתב תוך כדי הברית, מאפשרת לאדם לשוב בתשובה ואז "וְשָׁב ה' אֱ־לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ". הקללות יהפכו לברכות, ייתכן תיקון מול ה'.
רמז לפרידה
בפרשת וילך ישנה תוספת לברית. משה נפרד מהעם בדברי חיזוק לפני מלחמתם לכיבוש הארץ ומינוי יהושע, ומדבר על הספר שהונח בארון הברית. והנה, למרבית ההפתעה, גם דיבור זה נכתב באותו ספר חתום וסגור.
בהמשך דבריו משה מדבר על מצווה נוספת, מצוות "הקהל" בחג הסוכות, שבמהלכו "תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל", כמעין רענון שנתי של הברית על הספר הפיזי. רגע לאחר מכן, אולי לפני שמשה ממשיך לדבריו האחרונים, דיבורו נקטע, לראשונה בספר דברים, בדיבור ישיר של ה' למשה. לראשונה בספר דברים מופיע דיבור של א־לוהים יחד עם אזכור ענן ואוהל מועד: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּרָא ה' בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן".
ההתגלות של ה' פרצה לפתע לתוך דיבורו המתמשך של משה, אולי רמיזה עדינה למשה לסיים, להיפרד. זהו, עד כאן. רמיזה המהווה למפרע אשרור של הספר כספר תורה, המובא בו דיבור ישיר של ה'. אין אלה רק דברי משה בלשונו, אלא הדיבור האלוהי עצמו שמתממש בתוכו.
התוכן גם הוא מפתיע מעט. הדיבור האלוהי מאוהל מועד מתאר כיצד העם ייפול ויזנה וילך אחר אלוהים אחרים, מה שיגרום לא־לוהים להסתיר פניו מהם, ועל כן: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת". הקב"ה עוצר את כתיבת ספר התורה של משה, ספר הברית, הבנוי על אהבה והבנה הדדית, בתוספת של שירה. זהו הדהוד לכך שבמצב של הסתרה ומרחק, המענה אינו ספר מובן אלא שירה, שאותה ניתן לזכור בזמנים קשים.
ניתן להשוות בין "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (לֹא, ט), לעומת "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" (לֹא, כב); בין "לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה'… וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד" (לֹא, כו), לעומת "לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל " (לא, יט). ספר דברים היה ספר תורה. הפרשה הבאה, פרשת האזינו, היא שירה הנכנסת לספר בעקבות ציווי ה', המתארת תמונה שונה: בעוד ברית התורה תבעה הדדיות, שינוי, תשובה ותיקון כביטוי לאהבה, ברית השירה אינה תובעת דבר. הברכה תגיע, ולא מצד מעשינו אלא מצד היותנו עם ישראל.
