המונח הידוע "ימים נוראים" הוא חדש יחסית (פחות מאלף שנים). הוא איננו מוזכר בספרות חז"ל ואף לא בפוסקים הראשונים. אומנם ימים אלו ידועים כימי דין, אך מעיקר הדין הם "ימים טובים" שאנו מצווים בהם על שמחת יום־טוב. הם מפסיקים ימי אבלות, כמו כל חג, ואף היה ראוי לומר בהם את ההלל; אכן, בשל היותם גם ימי דין אנו נמנעים מכך ("אפשר ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני וישראל אומרים שירה?"; ראש השנה לב, ב).
הכינוי "ימים נוראים" בא לאזן גישה הפוכה, שהתייחסה, בעיקר לראש השנה, כאל יום־טוב רגיל, שבו התמקדו בבשר ויין ושכחו שהוא גם יום דין. אך להלכה לא נעקר דין יום־טוב ממקומו, כדברי נחמיה לאחר שהעם שקע בעצבות יתרה: "הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה'… אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ… לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים… וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם".
אין סתירה בין יום טוב ליום דין. אדרבה, היא הנותנת. שמחת ימים אלו נובעת מפתיחת שנה חדשה. דבר חדש מעורר תמיד שמחה. הוא טרם נשחק, אנו נזהרים שלא לקלקל אותו, הוא מפיח תקווה לעתיד טוב יותר. אנו מקדמים את השנה החדשה בביגוד חגיגי, מתנקים מאבק השנה שעברה. לא רק הגוף, גם הנפש זקוקה למירוק. כדי לפתוח דף חדש יש להתנקות מקלקולי הישן. על מנת להפיק לקחים יש ללמוד מכישלונות העבר. איננו מחטטים בעברנו כדי להתעצב; פנינו לעתיד. חשבון הנפש לא נועד לשבור את הלב, לדכא ולדכדך, אם כי יש בו בוודאי גם מאלו. מטרתו העיקרית להביא לתיקון, להתחיל שנה חדשה וטובה, שבה גם אנו נהיה טובים יותר.
ימי הדין ה"נוראים" של תחילת השנה החדשה שונים מיום הדין של אדם העומד במורא ופחד לפני פתיחת משפטו על פשעיו ומחדליו. אנו מתייצבים למשפטנו באווירה חגיגית ובלב מלא תקווה. משפטנו זה שונה במהותו. הוא בעיקרו עמידה של האדם אל מול עצמו ואל מול א־לוהיו. כתב הקטרוג נגדו הוא ספר החיים, המספר בעד עצמו. אך באותה מידה הוא מכיל גם דברי סנגוריה, של מעשים טובים שעשינו. אנו מעוניינים לקבל מלמעלה לוח שנה חדש, נקי מכל רבב, ויש סיכוי שנקבל לוח זה. אנו דומים יותר לכלה העומדת בפני ראי ומסלקת מעליה כל רבב. היא נכנסת לחופה כשהיא נאה וחסודה, החתן מצפה לראותה ולקבלה בשמחה.
אומנם כיום דין עלינו להכיר בכך שהשנה החדשה עלולה להכיל בתוכה הפתעות לא נעימות, מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה, מי יעני ומי יעשר, מי ישפל ומי ירום. אך התקווה גוברת על החרדה, השמחה גדולה מן העצב, כי ה' מטה כלפי חסד ועולם חסד ייבנה.
כולנו שגינו באשליות
הדברים אמורים בראשית כל שנה ושנה, אך כוחם יפה שבעתיים לקראת ראשית שנת תשפ"ה, שתהיה שנת פדות והצלה. עלינו לקבלה בתרועות שמחה, ברוממות רוח. לא עת דכדוך היא זו, לא עת ייאוש, אלא אדרבה, עת תקווה היא, עת אמונה, עת ביטחון. כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב.
ומן הפרט אל הכלל. ראשיתה של שנת תשפ"ה עלולה להזכיר לנו את ימי המעשה הראשונים של שנת תשפ"ד, שהיו באמת ימים נוראים כפשוטם, ועדיין איננו רואים את הסוף. יש חטופים, יש פצועים, יש משפחות שכולות, יש מפונים, יש מובטלים, יש קיטובים ויש עוד ועוד. מה צופנת בחובה השנה החדשה? התורה מחייבת אותנו לחוג ימים אלו בשמחה, למרות כל הצרות הצרורות, למרות הקשיים. להתנער מהחרדות, לצאת מהאבל והצער, לצפות לעתיד, לקוות לטוב. כיצד עושים זאת? מהיכן לוקחים את כוחות הנפש כדי להתמודד עם האובדן, עם הצער, עם האבל?
נתחיל בחשבון הנפש. כדרך הפרט כך דרך הכלל, לא חיטוט בעבר אלא בבניית תקווה לעתיד. לא בהאשמת הזולת, הממשלה, הצבא, התקשורת, המשפט, הפוליטיקה ועוד ועוד. מהאשמות אלו לא ניבנה. אכן יש צורך בביקורת, בבדיקת עומק, בחקירה, אולם במגמה להפיק לקחים וללמוד מהשגיאות. ייתכן שיהיה גם צורך להדיח, לפטר, להעניש, אך בעיקר כדי שהבאים במקומם לא יחזרו על שגיאות קודמיהם. ואולי לא יהיה צורך בכך, כי דווקא אלו שטעו למדו לקח, וכדי לתקן את המעוות הם משקיעים את כל האנרגיות שלהם לנצח את האויב. אולם חשבון הנפש הכללי ייעשה רק בבוא העת. כל עוד הלחימה נמשכת, יש לנצח ולא להתנצח.
בינתיים איננו פטורים מחשבון נפש אישי. כל אחד לעצמו. אל נכה איש על חזהו של השני. דרך זו לא מביאה שום תיקון. יבדוק כל אחד מה הייתה תרומתו למחדל הנורא, ויסיק מסקנות לעצמו ולשותפיו לדרך. אומנם אין לפטור מאחריות את המנהיגות הצבאית, המדינית והחברתית, אך גם לאזרח הפשוט היה חלק מסוים במעל. הקונספציה הייתה נחלת כולנו, נוח היה לכולנו לשגות באשליות של שלווה ונוחות. המנהיגות אומנם שגתה שלא צפתה את ההכנות של האויב, אך בעורפה נשפה גם רוחו הנעימה של ציבור שוקט ובוטח שלא מעוניין בהפרת שלוותו. אילו היו מזהירים אותנו מפני זוועה המתרגשת ובאה עלינו, ומתריעים שעלינו להתכונן לקראתה, ייתכן שהיינו מאשימים את המזהירים בזריית פאניקה, בהצגה מעוותת של השכנים ובהשחרה מוקצנת של פניהם, בחרחור מלחמה ובצחצוח חרבות. שהרי כולנו חכמים וכולנו נבונים וכולנו סברנו שאנו מכירים היטב את שכנינו כבני אנוש, כביכול, וחפצי חיים כמונו. ומעל הכול, הרי ידוע ומוסכם היה שהם מורתעים.
ידוע שהשסע החברתי תרם אף הוא להתקפה הפושעת של חמאס שסבר, בטעות, שהחברה הישראלית מפוררת חלילה. אפשר להאשים אחד את השני, אך אפשר גם אחרת. כולנו כצאן תעינו איש לדרכו פנינו, מבלי לנסות ולשכנע איש את רעהו בשפה ברורה ונעימה. אין לי אשליות, הסיכוי לשכנוע נמוך, אך האלימות וההתלהמות עוד פחות. כידוע, שפה בוטה ומתלהמת, רוויית שנאה לצד אחד, יוצרת בדרך הטבע ריאקציה מן הצד שכנגד. רבים מהאזרחים התמימים נגררו כסומים אחרי מטיפי שנאה חסרי אחריות, מכל הכיוונים. כך תרמו, ולצערנו עדיין תורמים, גם אזרחים ישרים את חלקם להידרדרות החברתית. כל זאת לעיניו הרואות ולאוזניו השומעות של האויב האורב במסתרים ושוחר לטרף.
לאומיותנו איננה לאומנית
התפילות המרוממות והנשגבות של ימים גדולים אלו יקבלו השנה משמעות מיוחדת. המוטיב המרכזי שלהן הוא "מלוך על העולם כולו בכבודך". אנו מתפללים על האנושות כולה, שראש השנה הוא יום הולדתה, "ועל המדינות בו ייאמר איזו לחרב ואיזו לחיה איזו לרעב ואיזו לשובע", ואנו מאחלים לכולן שנה טובה. אנו קוראים לכולן להשתתף עמנו בתיקון העולם במלכות ש־די. שליחותו של עם ישראל היא להביא לעולם את בשורת הא־ל האחד, וממילא גם את אחדות המין האנושי כולו. ודוק: אחדות ולא אחידות. איננו מעוניינים לשלוט באחרים ולהכתיב להם את דרכם. ילכו כל העמים איש בשם א־לוהיו, ואיש בדרכו שלו באמונה ובעבודת ה', ואנחנו נלך בשם ה' א־לוהינו.
רעיון גדול זה הוא העומד כצנינים בעיני אויבינו. הם שואפים לשלטון בלעדי של האסלאם על העולם כולו, ומי שאינו מוכן להיכנע לתכתיביהם חייב מיתה, לשיטתם. עתה מודעים אנו יותר לכוונותיו של האויב, המורכבות מלאומנות קיצונית ואמונה דתית פנאטית. זו מלחמת תרבות בין שתי זהויות מנוגדות; בין תאבי חיים לשואפי מוות, בין תרבות מוסרית ל"תרבות" פראית משולחת כל רסן. לאומיותנו הישראלית אינה לאומנות השוללת את זכות קיומו של הזולת. בטעות אנו מניחים שגם הצד השני חפץ חיים כמונו ואפשר להגיע איתו להבנות. אך נראה שאיננו מכירים היטב את הצד השני. הגיעה השעה שנכיר אותו.
ויותר מלאומנותו של האויב היא אמונתו הדתית הקיצונית. זו דת השוללת כל דרך אחרת, ומצווה על מאמיניה להשיג זאת באש ובחרב, בפראות ובמפלצתיות. אמונתנו הדתית, להבדיל אלף אלפי הבדלות, שונה לחלוטין. אנו איננו נלחמים באסלאם. אדרבה, הוא שותף לנו, לכאורה, באמונה המונותאיסטית (אמונת האסלאם צרופה וקרובה לנו יותר מהנצרות, שיש בה תערובת פגאנית). אך האסלאם, ובעיקר הזרמים הקיצוניים שבו, הכריזו עלינו מלחמה, "ג'יהאד". לפי תפיסתם הדתית אין ליהדות זכות קיום, בפרט באזורנו שהוא "דאר אל אסלאם" וחל עליו דין ה"ואקף", כלומר הוא "אדמת קודש" שבה חייב לשלוט האסלאם בלבד. אנו איננו מסוגלים לרדת לרמתם הזוועתית. תורתנו גם אוסרת על כך. להגנתנו אנו נאלצים להשיב מלחמה שערה, ומשתדלים לשמור בה על צלם אנוש. עם ישראל כולו מלוכד כרגע בלחימה על קיומו, על עצמאותו, על זהותו ועל מורשתו.
על הבדלים עמוקים אלו אנו מודים לה' שלא עשנו כגויי הארצות שסביבנו, ולא שמנו כמשפחות האדמה שבה אנו חולקים עם שכנינו. זהותם הלאומנית היא שנאת האחר והשמדתו, בעוד שלאומיותנו היא אוניברסלית, שוחרת שלום. אמונתם היא ב"אללה אכבר", המצווה לשפוך דם נקיים, בעוד שאמונתנו היא בא־ל הטוב, הרחמים והסליחות. אשרינו מה טוב חלקנו. זו המשמעות של "אתה בחרתנו", ועם כל המחיר הכבד של בחירה זו, ראוי שנשמח על כך.
המאכלת והשופר
הבדלים עמוקים אלה מתבטאים גם בתפילות יום הכיפורים. תפילת נעילה חותמת את הימים הנוראים והשמחים בהכרזה: "רוֹצֶה אַתָּה בִּתְשׁוּבָתָן שֶׁל רְשָׁעִים, וְאֵין אַתָּה חָפֵץ בְּמִיתָתָן". היא לא מסתפקת בתיקון הפרט ואף לא בתיקון הלאומי, אלא פונה לאנושות כולה: "כִּי לֹא תַחְפֹּץ בְּהַשְׁחָתַת עוֹלָם".
כידוע, האסלאם שאל מיום הכיפורים שלנו כמה רעיונות, בהם רעיון העקדה. לפי המסורת היהודית, עקדת יצחק הייתה ביום כיפור. האסלאם קבע אף הוא את יום העקדה כחג הקורבן, "עיד אל אדחא", ביום העשירי (!) לחודש דו אל־חיג'ה (אלא שאצלם ישמעאל החליף את יצחק). בחג זה הם חייבים לשחוט כבש. כאן ההבדל המהותי בינינו לבינם. הם לקחו מהעקדה את המאכלת השוחטת (לא רק כבשים, אלא גם הולכי על ארבע…), בעוד שאנו לקחנו מהעקדה את השופר ובו אנו קוראים את כל עמי תבל, גם למוסלמים, לשלום ולאחדות: "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵא־לֹהִים בְּקוֹל רִנָּה: (הפסוק "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ" אינו עוסק בהדברה חלילה, אלא אדרבה, בהידברות והנהגה; ראו מכות יא, א ).
לא ברוח נכאים, לא בדכדוך, נקבל את פני השנה החדשה, אלא מתוך רוממות רוח, על שזכינו להיות שותפים פעילים במיגור הרוע ותיקון העולם. אנו מתפללים על כך שהדבר ייעשה לא בחיל ולא בכוח כי אם בשלום. אנו מקווים ומאמינים שהרשעה כולה בעשן תכלה, ויבואו שמחה לארצך וששון לעירך וצמיחת קרן לדוד עבדך, במהרה בימינו.
