כך מסתיימת הודעתו של הנוירוכירורג המומחה לחולה שהוזעק למרפאתו בדחיפות, אושר קרליבך, על הפרוגנוזה שלו: "…עד כדי תרדמת שבעקבותיה הפסקה בלתי הפיכה של כל הפעילות המוחית: אין מחשבות, אין רגשות, אין נשימה, אין דופק, אין עיכול, אין ראייה, אין שמיעה, אין צמא, אין רעב, אין תקוות, אין חלומות, אין צחוק, אין בכי, או במילים אחרות – מוות".
וכך מתואר אותו אושר כעבור פסקה, בתחילת הפרק הבא, משיצא עם הבשורה מהמרפאה לרחוב הירושלמי, ולראשונה זה חודשיים חדל לסבול מכאב ראש. "ונדמה לו שבארבעים וארבע שנותיו, בכל מספר ימי חיי הבלו, עד הרגע הזה ממש לא שמע את עצמו נושם. או אם שמע, כי ברור ששמע, לא הקשיב. שאיפה ונשיפה שאיפה ונשיפה שאיפה ונשיפה, ואין זולתן כלום בעולם, לא מחשבות ולא רגשות, לא צמא ולא רעב, לא תקוות ולא חלומות, לא צחוק ולא בכי, לא זמן ולא מרחב, לא לידה ולא מוות".
דבר והיפוכו באותן מילים. הרי לנו דוגמית לתחכום הסגנוני של הרומן "אושר", לתחכומו המבני־עלילתי, וגם לתמצית העלילה: הגיבור אושר, הסובל כל ימיו מהיפוכונדריה ומחרדת מוות, מקבל את חייו ואושרו לשלל ליום אחד: אותו יום שהוא חופשי בו מאימת המוות, כי הוא מאמין שבכל מקרה מותו יגיע בו ביום.
זהו יום נורא של פלאות והרפתקאות, היזכרויות ומפגשים עם אנשים מעברו, מימושים של כישורים והזדמנויות שהוא חנק כל ימיו, ועוד ועוד. חייו של אושר מתכנסים ליום דרמטי של הליכה ברחובות ירושלים. יום שעל פי האמת הוא לא היה אמור למות בו בכלל, כי אפילו הנוירוכירורג נתן לו כמה שבועות – אך שתי טעויות גורליות מצד דמות רשלנית אחת, בתחילת היום ובסופו, חורצות אותו להיות כזה. זהו יום שהגורל צוחק בו שוב ושוב. אבל מעל לכול יום של היפקחות טוטלית לעולם וליופיים של הדברים הפשוטים.
מהעמוד הראשון ממש, המזכיר זוג תורים שגרגר ניגוני אהבה "עד שזינק החתול ונסו הציפורים", הרומן "אושר" הוא מחווה לספר קהלת. בולט במיוחד עיבוד של רוב המגילה הזאת ללשון עממית מפיה של קשישה ירושלמית, בדגש על אותם קולות בקהלת הקוראים לאדם לשמוח בחלקו ובחייו. "ועוד משהו תדע. היום שאתה מת יותר חשוב מהיום שנולדת. למה? כי כשאתה נולד, מי אתה בכלל? סתם תינוק שעוד לא עשה כלום בחיים שלו. אבל כשאתה מת, אם שם טוב עשית לעצמך, אז כולם יודעים מי אתה ומה עשית בחיים. בגלל זה אני גם אומרת, עדיף ללכת להלוויה מלצאת לבלות בדיסקוטקים".
זאת ועוד אמרה לאושר הילד דודה של אביו בשנת 1984. ההווה בעלילה הוא יום אחד באביב 2019. אולי לא במקרה דווקא אז, סמוך לבחירות 2019א, רגע לפני סוף תור הזהב המדיני והכלכלי של ישראל בעידן טראמפ ותחילת שרשרת המשברים הבריאותיים, הפוליטיים, החברתיים והביטחוניים. כן, "אושר" אינו עוסק בפוליטיקה ובהיסטוריה, אלא בחייו של היחיד; אבל סיפורו המהודק היטב אך מופרך למדי של אושר קרליבך פונה אל הרבים ומציע להם דרך אל קורטוב של אושר, דרך של קשיבוּת.
וגם אם לא – הוא מציע לכולנו כמה שעות של עונג. שקלול של הפרמטרים איכות, משמעות, עניין, הומור והנאה, יציב ספר זה כאחד הטובים ביותר שנראו פה לאחרונה.
אושר
ארי ליברמן
אחוזת בית, תשפ"ד, 253 עמ'
