אליהו פרוינד, מהנדס ומורה, מטפס על עץ גבוה כדי להשקיף משם על המתרחש בתוך דירה בבעלותו שצמד נוכלים פלשו אליה, לאחר שהתיידדו עם השוכר שלה, קשיש ניצול שואה. זהו אחד מרגעי השיא בעלילת הרומן החדש של אילן עמית־פרוינד, המסמל את הידרדרותו הנפשית של אליהו לאחר רצף אירועים שבעקבותיהם הוא מושלך אל הרחוב, פשוטו כמשמעו.
בתקופה שבה ישראלים רבים חוששים מאובדן הבית הלאומי, אילן עמית־פרוינד עוסק בפחד הקמאי הקיים אצל רבים לאבד את ביתם הפרטי ולהפוך להומלסים. עמית רוקח עלילה ערמומית, העוסקת לכאורה במקרה פרטי, אך רומזת בקריצה לנושאים לאומיים, ואולי כתוספת יש בה גם קריצה עצמית (שם משפחתו של אליהו הוא כשם משפחתו השני של הסופר). שמותיהם של שניים מגיבורי העלילה, ישראל הנכלולי, הנערה בת־אל והמהנדס אליהו, רומזים למצב הלאומי. רמזים נוספים כאלה שזורים לאורך העלילה, אף שברור לגמרי שעמית אינו מנסה לכתוב ספר אלגורי, אלא רומן העוסק בסיפור פרטי על מהנדס שפנטז על תהילת עולם בזכות המצאה יומרנית שתירשם כפטנט, אך הפך ללוזר שאיבד את הכול.
צרות בצרורות
לאליהו פרוינד הייתה משרה טובה כמהנדס, הוא הקים משפחה ואף צבר חסכונות נאים, אך כל אלה לא הספיקו לו. אליהו רצה לעוף גבוה ולהמציא שבשבות הידראוליות שיהפכו את מי הים לאנרגיית חשמל במגע קסם. אך כמו בתקדים איקרוס, המעוף הסתיים לא רק במפח נפש אלא גם בהתרסקות כלכלית. רגע לפני רישום הפטנט התגלה לאליהו שחברה אוסטרלית הקדימה אותו בסנטימטר על קו הגמר, וכל השקעתו, בסך מיליון שקל, ירדה לטמיון. הוא מייסר את עצמו במחשבות טורדניות על המיזם הגרנדיוזי אך הכושל שלו, "איך הפסיד ככה ומה השתבש".
צרות באות בצרורות, ולא רק המיזם השתבש אלא גם החיים עצמם. אשתו של אליהו מגלה שהוא משך בלי ידיעתה את הסכומים הללו מחשבונם המשותף, ואינה סולחת לו על כך. היא מסלקת אותו מהבית ודורשת להתגרש ולהעביר את דירתם המשותפת על שמה. בתו היחידה שירה, שבעבר הוא היה קרוב אליה, מתרחקת ממנו ואף מתנכרת לו, עד שהוא חושש שהוריש לה "גן מקולל של חוסר שביעות רצון". שירה הייתה סטודנטית מצטיינת וקצינה בצה"ל, אך כמו אביה היא מעט תלושה מהחיים, ומצויה בתהליך התפרקות אישית שמוביל אותה למחוזות לא רצויים, כל זאת כחלק מהמרד המאוחר שלה באביה.
במסגרת תהליך הידרדרותו, שנראה כמו סיוט שאליהו מתקשה להקיץ ממנו, "הזיה שיוצאת מכלל שליטה", הוא נאלץ לעזוב את מקום עבודתו ומתחיל לעבוד כמורה למדעים תיכון. דווקא שם הוא נחשב כמורה מוצלח ואהוד על תלמידיו, אלא שהמנהלת מתקשה לשאת את חיסוריו ומפטרת אותו. אליהו נאלץ למכור את מכוניתו כדי להחזיר חלק מחובותיו הכבדים, ומדווש בלילות על אופניו ברחבי תל־אביב. האופניים, שאותם הוא מחשיב כידידיו הנאמנים ביותר, נגנבות ממנו בלילה שבו הוא מסולק על ידי בעל הבית מדירת החדר הזעירה והמעופשת ששכר בגבול בת־ים. אליהו יוצא משם עם בגדיו לעורו ומזוודה אחת, ומה קורה למזוודה הקוראים כבר יכולים לנחש.
פקעת ההסתבכויות הזו הופכת את חייו של אליהו לרשת קורים שהוא אינו מצליח להיחלץ ממנה. "נראה שהעולם אינו מתעייף מלקום כנגדו", כותב עמית. אליהו מתחיל להרגיש כמו זר לעצמו, ואף שוקל להתיר את הפקעת באמצעות קפיצה מתחת גלגלי רכבת נוסעת. מה שהוא מנסה לתקן מצד אחד מתקלקל מן העבר השני והוא הולך ומסתבך, בעיקר בערבים ובלילות. בשעות היום הוא עוד שומר על סוג של שפיות זמנית, אך זו מסתיימת בשעות הלילה, שבהן מתרחשות רוב הדרמות ברומן. בלילות הוא נוהג להפתיע בביקורים הן את הקשיש בדירתו והן את אשתו ובתו בדירותיהן. בלילות הוא מדווש על אופניו המתפרקים ונתקל בכל מיני טיפוסים שמוטב היה לו להימנע מלפגוש.
מזימה שטנית
בין לבין, אביו של אליהו נפטר ומוריש לו דירה ליד התחנה המרכזית בתל־אביב. לרגע אליהו מאמין שהדירה הזו תביא לו ישועה, ושאם הוא יציע אותה למכירה, ייחלץ מהחובות המעיקים. אלא שהירושה מתגלה כחרב דמוקלס המתנופפת מעל לראשו, מכיוון שהיא כוללת בעסקת חבילה בלתי ניתנת להתרה, "נעולה בשרשרות ברזל", קשיש ערירי וסנילי למחצה בשם מוריס קרטס, שאי אפשר להוציאו משם עד ליום מותו. צוואת אביו הוכנה על ידי ידידו הטוב, עורך הדין פויגלמן, שיודע לסובב את כולם על הבוהן שלו ולהתאים את החוקים לפי הנסיבות הרצויות לו. אליהו מתקשה להבין "מה היה בין אביו לזקן ההוא ומה פשר עסקת השכירות המחורבנת הזו". הירושה הזו "מרעילה לו את הנשמה", והוא רואה בה "מזימה שטנית גדולה" נגדו. "אתם תקעתם לי את הדירה הזאת כמו עצם בגרון… אתה נהנה מכל רגע לראות אותי נחנק ככה", מטיח אליהו בפויגלמן.
אם לא די ברצף האירועים האלה, המרפטים בהדרגה את עצביו של אליהו, קרטס הקשיש, שמטופל על ידי פיליפינית מתעתעת, מפסיק לשלם את שכר הדירה הנמוך במיוחד שנקבע לו. נערה רזה, הנראית כמו "ציפור משונה", סוג של מלאך־שטן, נדבקת אל הזקן כשהוא יוצא לטיול יומי בכיסא הגלגלים אל התחנה המרכזית ולא מרפה ממנו, קוראת לו "אבא'לה", משחקת איתו קלפים כדי להנעים את זמנו, וכך מתחבבת עליו וגם הוא עליה. היא עושה זאת בשליחותם של צמד נוכלים, שני אחים, המשתלטים על הקשיש ועל הדירה. אחד מהם הוא בעל מתק לשון ("סבלנות, הוא מזכיר לעצמו… מכל אחד אפשר להוציא משהו"), והשני משלים אותו בעת הצורך כבעל אגרוף. השניים אינם מוכנים לפנות את הדירה גם לאחר מותו המפתיע של הקשיש, שעל אודותיו נודע לאליהו באקראי כשהוא מבחין במודעת אבל בעיתון.
כשמוריס קרטס מת, אליהו יכול להרגיש לכאורה שרווח לו, אך הוא דווקא חש אשמה כאילו הוא שגרם למותו. כשהוא מנסה להחזיר לעצמו את הבעלות על הדירה, מחכה לו הפתעה רבתי מצד הפולשים, והוא נאלץ להילחם בהם ואף נוקט באקט של ייאוש.
"זרים מעבר לדלת" נע בין כתיבה ריאליסטית בנוסח יהושע קנז וכמה מספריו, בעיקר הנובלה "שורפים ארונות חשמל", בין הזיות השזורות כחוט השני בעלילה ומשוות לעיתים לרומן סגנון הזוי למחצה. הרומן כתוב היטב ברוב חלקיו (אפשר להתווכח על צד מסוים בעיצוב דמויותיהן של הצעירות ברומן, שירה ובת־אל), ומספק לא מעט צימוקים והפתעות שרקח עמית כטוב לבו בכתיבה. אף שהסיפור מדכדך ועצוב, הרומן מהנה. גורלו של אליהו, שמזכיר יותר את איוב מאשר את הנביא מחולל הניסים שעל שמו הוא קרוי, עשוי לגעת ללב הקוראים.
סיפור הפלישה של הנוכלים לדירה בבעלותו של אליהו, מזכיר במשהו את עלילת הרומן של אורלי קסטל־בלום "ביוטופ", שגיבורו גם הוא מורה, אנטי־גיבור בשם ז'וזף שימל, שפוטר מעבודתו ונוכלים מנסים להפקיע ממנו את נכסיו. שני הספרים ראו אור בהפרש של פחות משנתיים. אולי מדובר בז'אנר חדש שילך ויתפתח, וישקף את הלך הרוח הקיומי הנוכחי שמייצר שעטנז של חרדות אישיות ולאומיות.
זרים מעבר לדלת
אילן עמית־פרוינד
עם עובד, 2024, 286 עמ'
