כשהיית בן ארבע היה לכם בגן תפקיד של "אורח של שבת". אחרי שאמא של שבת הדליקה נרות, ואבא של שבת עשה קידוש, האורח של שבת היה אומר דבר תורה. קרה המקרה, אולי רצתה ההשגחה, והתור שלך חל בפרשת בר המצווה שלך, פרשת ניצבים. יחד עם אמא הכנתם את דבר התורה, וקראתם את הפסוקים הראשונים בפרשה: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' א־להיכם… טפכם, נשיכם, וגרך אשר בקרב מחניך". אמא ביקשה ממך לחשוב על שאלה או תובנה. חשבת רגע, והכתבת: "למה משה מדבר גם אל הילדים? בדרך כלל מדברים רק אל אנשים גדולים! אולי כדי שהילדים לא ייעלבו, כי הם גם באו".
זה הזמן שבו נולד בי הרצון ללמד אותך לבד, בעצמי, את כל התורה כולה. כשהתחלתי ללמוד איתך משנה, ובהמשך גם דף יומי, הייתה לי כוונה לגמור יחד איתך את כל הש"ס. חשוב היה לי להיות איתך בפעם הראשונה שבה אתה פוגש כל משנה או דף גמרא. שהתורה שלך תהיה תורה שעברה מאב לבן, בלי מתווך אחר באמצע. שהיא תיוולד מתוך המפגש המשולש שלך ושלי ושל השכינה שבינינו. רציתי שהכניסה שלך לעול תורה לא תפגום את הכנות שלך.
אני זוכר איך כשהיית בן חמש לא הסכמת לשיר 'מה נשתנה', "איך אני יכול לשאול את השאלות", אמרת בבכיה, "אם אני יודע כבר את התשובות". באותו הזמן גם הצהרת שאתה לא מאמין בניסים, "כי אני מאמין רק בהשם"; והתעקשת שלהשם יש גוף, "אחרת איך הוא הסתובב בגן עדן?"
היה חשוב לי שבתורה הזאת יהיה מקום לרגישות שלך. כשהתחלנו מסכת ברכות, למדנו שמי שמציב את מיטתו בין צפון לדרום זוכה שיהיו לו בנים זכרים, ושאלת בתמימות שיש רק לילד בן שמונה שמעולם לא ראה דף גמרא: "אבל למה דווקא זכרים? מה זה משנה בכלל אם יהיו לו זכרים או נקבות?". עניתי לך שפעם נשים לא היו לומדות תורה, ומי שנולדו לו רק בנות לא יכול היה ללמוד איתן דף יומי. קיוויתי שהתשובה סיפקה אותך, אבל בעיקר התפללתי בליבי ששאלות כאלו לעולם לא תפסיק לשאול. ואתה לא הפסקת.
כשלמדנו שאין אומרים תנחומי אבלים על עבדים, אלא רק מנחמים את הבעלים על הממון שהפסיד, אמרת, קצת בשקט, "אבא נראה לי שזה קצת מעליב". וכמה שניסיתי להסביר שהאדון הוא לא קרוב משפחה של העבד ואין סיבה שיתאבל עליו, לא הסכמת לקבל. ואני, שכבר למדתי לקרוא את הגמרא עם קצת אירוניה, שמייצרת מרחק בטוח ביני לבינה, שמבדילה בין עולם המושגים שלי לעולם המושגים שלה, נאלצתי להישיר פתאום מבט, להשפיל את העיניים ולומר אתה יודע מה, כרמל, זה באמת מעליב.
באשמתי לא עלה בידי ללמוד איתך את כל הש"ס, לא באשמתך. לך תמיד הייתה תשוקה ללמוד. גם כשהגננת ביקשה מהילדים לומר מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים, כל הילדים ביקשו "לטוס לירח", "להיות כבאי", "לאכול ארטיק". אבל אתה רצית "ללמוד תורה בישיבה". זה הזמן אגב לסגור איזו פינה. כשהיית בכיתה א' אמרת לי שאתה אוהב נגרות ולמרות זאת לא רוצה להיות נגר. הסברת שלא נראה לך שנגרים מרוויחים הרבה כסף. כששאלתי מה כן תרצה לעשות לכשתגדל, ענית "ללמד תורה". שתקתי. אפילו קצת שמחתי בליבי. אבל עכשיו כשאתה כבר אדם בוגר חשוב לי לעדכן אותך, שלא תהיה אי הבנה, שבללמד תורה תרוויח הרבה פחות מאשר בנגרות.
בכיתה א' אמרת לי שאתה אוהב נגרות ולמרות זאת לא רוצה להיות נגר. כי נגרים לא מרוויחים הרבה כסף. כששאלתי מה כן תרצה לעשות לכשתגדל, ענית "ללמד תורה". שתקתי
בשיעור הדף היומי שייסדתי ביישוב למענך הגענו למסכת בבא בתרא. שם למדנו על הציפורים בשובך, שאם לוקחים מהאם את בתה היא מיד תעוף אחריה, אבל הבת לעומת זאת, לא תטרח באופן מיוחד להיצמד לאם. היא חושבת שהיא יכולה להסתדר גם בלעדיה. טפחתי לך על השכם ושאלתי אם אתה יכול להזדהות. חייכת.
אני חושב על דבר התורה שלך לפרשת ניצבים, ורוצה להזכיר תשובה מעט שונה לשאלה שלך. "אתם ניצבים היום כולכם". על כל החלקים בתוככם. אל תשאיר מאחור את הילד שבך, את הרוך והתמימות והמבט השואל בעיניים. תן לו מקום יחד עם המבט המפוכח והמחושב של המבוגר שאתה מתחיל להיות; ועם המבט של הזקנים שגם להם יש עוד דבר או שניים ללמד אותך. איך שלא יהיה, בעיניי, התשובה שלך תמיד תהיה הכי יפה. ואני עדיין מחכה כל כך לראות אותך לומד, איתי או בלעדיי, את התורה כולה.
