אני לא יודעת איזה קול התעורר בי פתאום, שדחף אותי לצאת מהבית בלי לדעת לאן. אף פעם לא עשיתי משהו כזה, אבל המחשבה לנסוע ולתת לגלגלים להוביל אותי הילכה עליי קסם. לקחתי מגבת, בגדים להחלפה, קצת פירות בקופסה ואגוזים לנשנוש וביקשתי דבר אחד – שיזדמן לי יום מופלא. הרכב משך אותי לכיוון צומת לידו, בואכה ים המלח, היכן שהאוזניים נסתמות והאוויר נעשה מרגיע ורווי בברוֹם. אף פעם לא השתגעתי על ים המלח. כשהייתי קטנה סבלתי מאסתמה של העור ואמא הייתה לוקחת אותי לשם כדי לרפא אותו. הייתי צפה במים עם כל הזקנים של הפסוריאזיס, צורחת מרוב צריבות, ואחר כך טובלת בבריכות הגופרית שמריחות כמו ביצים סרוחות. אולי באמת הגיע הזמן לעבור חוויה מתקנת עם ים המלח, חשבתי לעצמי, והגלגלים הביאו אותי לחוף קליה.
ברצועת החוף הקצרה מצאתי תיירים אסייתים נלהבים. הם ישבו בעליזות בתוך המים ומרחו את עצמם בבוץ והצטלמו בלי הפסקה. מה מוזר הוא הדבר, אני גרה 20 דקות מהפלא הזה ויכולה לספור על כף ידי האחת את מספר הפעמים שטבלתי בים המלח, ואילו אנשים טסים וחוצים יבשות בשביל לצוף כאן עם מסכת בוץ על הפנים.
אני גרה 20 דקות מהפלא הזה ויכולה לספור על כף ידי האחת את מספר הפעמים שטבלתי בים המלח, ואילו אנשים טסים וחוצים יבשות בשביל לצוף כאן עם מסכת בוץ על הפנים
התיישבתי על אחת הזולות ובהיתי במתרחצים. המחשבות הלכו והתעמעמו עד שלא יכולתי לאחוז בהן. כל כך הרבה זמן לא הייתי עם עצמי ככה לבד. ממש לבד, במפגש אינסופי מול עצמי אגב בהייה.
הרגליים החלו למשוך אותי לתוך הים. צפתי בתוך המים השמנוניים, מדי פעם שולחת יד לתוך הקרקע הבוצית. היה לי נעים. הגוף לא צרב כמו שזכרתי מהילדות, והשמנוניות לא הפריעה לי כמו שזכרתי. אולי בכל זאת אפשר לתת צ'אנס לים המלח.
בעודי מתענגת על החוויה המתקנת והמוזרה, הגיח לפתע גל לא צפוי ששטף את פניי. כמויות של מלח נכנסו לי לתוך העיניים שהחלו לשרוף מרוב כאב. לא ראיתי כלום, בטח לא את דרכי החוצה, ובכל פעם שניסיתי לצאת, הרגליים החליקו אותי פנימה. אף אחד גם לא בא לעזור. יושב לו המציל בסוכתו המתפוררת ופניו שקועות בסמארטפון מכדי לראות אנשים סובלים. אישה דתייה ושני ילדיה ישבו בקצה החוף ופערו אליי מבט בוחן. יש לך משהו בשבילי לנגב את העיניים? שאלתי אותה בכוחותיי האחרונים. לא, היא ענתה. אולי פשוט תבכי את זה החוצה.
"תבכי את זה החוצה". איזה משפט יפה ותמוה. לא חושבת שאי פעם אמרו לי אותו, אבל הייתי כל כך נואשת שזה בדיוק מה שעשיתי. במקום לנסות לנגב את העיניים ולהכניס לתוכן עוד מלח נתתי להן לבכות ולנקות את עצמן. את יכולה להתמודד עם זה, אמרתי לעצמי, את יכולה להתמודד לבד עם הכול. המליחות הלכה ונחלשה לה עד שנעלמה כליל. כמה מטעים הם האינסטינקטים. לפעמים ההקלה מגיעה דווקא דרך פעולות הפוכות. אישה ספונטנית בטיול ספונטני לימדה אותי שיעור ספונטני.
המסע המוזר המשיך לכיוון קיבוץ קליה, מקום שיצא לי לעבור לידו אולי עשרות פעמים אך מעולם לא טרחתי להיכנס אליו. אין לי מושג מה זה קליה, אבל המילה הזו הזכירה לי את גיגית הקאלי שאמא הייתה מכינה לי לרגליים, מין נוזל אשלגן בצבע סגול חזק שהיה מחטא לי את פצעי האלרגיה. אחר כך הייתה מורחת את גופי בקרמים מרפאים וזה היה נעים כל כך, שלפעמים התפללתי בסתר ליבי שהאלרגיה לא תעבור רק כדי שאמא תמשיך למרוח אותי בקרמים.
אולי המחשבה הזאת לא צצה במקרה, חשבתי לעצמי כשנכנסתי בשערי הקיבוץ.
– למי את? שאל אותי השומר.
– האמת? לא יודעת.
התשובה כל כך הפתיעה אותו שהוא נתן לי להיכנס.
עצרתי בשביל הגישה וניסיתי לחפש בגוגל אם יש מישהי בקליה שעושה מסאז'ים. עלה שם אחד בתוצאות. התקשרתי. ענתה לי אישה עם מבטא אמריקני.
– שלום, את עושה מסאז'ים?
– כן. אבל רגע, מאיפה שמעת עליי?
– מגוגל. אני פשוט פה בקליה, יצאתי מהבית בלי לחשוב לאן. מתאים לך לקבל אותי?
– וואלה סקרנת. אני רק מסיימת פה הרצאה ותכף אתפנה.
בתוך הרווקייה מצאתי את הקליניקה הקטנה שלה – דירת קיבוץ של פעם עם מרצפות סומסום כמו שהיו לנו בבית הישן בבני־ברק. אישה אדומת שיער בבגדים לבנים יצאה אליי בחיוך. התחבקנו. היה לנו ברור שזה לא מפגש סתמי. כשהגעתי פנימה ראיתי קיר מעוטר בתעודות ונשכבתי על המיטה בזמן שהיא הפעילה מוזיקת עולם. האישה ליטפה אותי בתנועות העיסוי שלה. זה היה עיסוי אחר מסוגו. בכל פעם שהידיים שלה הרגישו את החשש שלי מהעתיד הן נעצרו על אחד האיברים שהפחד כלוא בתוכו ופשוט עיסו אותו החוצה.
אחרי העיסוי המשכנו לשתות ולפטפט, ונדמה היה כאילו הכרנו מאז ומעולם. היא סיפרה לי שהיא ממקימי הקיבוץ. וכשהגיעו לכאן היה רק חול וחול. הם לא ידעו מה צופן העתיד, והנה, דברים נפלאים קרו. גילינו גם שסיפורי החיים שלנו שזורים זה בזה.
איך זה קרה לי? שאלתי את עצמי אחרי שנפרדנו לשלום. הרי לא ביררתי עליה. לא חיפשתי ביקורות כוכבים בגוגל. זו בסך הכול הייתה הספונטניות שלי שפגשה את הספונטניות שלה.
איך זה קרה לי? שאלתי את עצמי אחרי שנפרדנו לשלום. הרי לא ביררתי עליה. לא חיפשתי ביקורות כוכבים בגוגל. זו בסך הכול הייתה הספונטניות שלי שפגשה את הספונטניות שלה
מדי כמה שבועות, סמוך לראש חודש, מתרחש רגע קסום במערכת העיתון שלנו. זה קורה כשהרב חיים נבון מופיע במסדרון מערכת העיתון ומתיישב על אחד הכיסאות המשרדיים. "אהלן חבר'ה", הוא אומר, וכולנו מתקבצים סביבו לטקס החודשי. העורכים מרימים את עיניהם מהמסכים, עטים מונחים בצד, והלב נפתח.
כבר חמש או שש שנים, אולי אפילו יותר, שהרב חיים מגיע ומעניק לנו רגע של התעלות רוחנית בתוך מרוץ החדשות. שיעור תורה מבית מדרשו באורך של חצי שעה, סתם ככה בשביל הכיף. ספק אם יש עוד מערכת עיתון בארץ שמנהיגה לעצמה שיעור שכזה. אני אוהבת להקשיב לרב חיים. הוא מזכיר לי שיש חיים מעבר לגיליון הבא. הוא מזכיר לי למה בחרתי להיות עיתונאית מלכתחילה – כדי לגעת בנשמה של הדברים.
למה אתה ממשיך לעשות את זה? שאלתי אותו פעם. אני לא יודע, השיב בפשטות, כשיש לי משהו קבוע בחיים אני עומד בו.
זו הסיבה, כנראה, שהוא כבר הספיק להיות חתום על 16 ספרים ואילו אני עדיין תקועה בפרק הראשון של הספר שלי. רק עמוד אחד של פרסומת מפריד בינינו, אבל לעיתים נדמה שמדובר בגיליון שלם. לא במובן הרע של המילה, אנחנו פשוט נורא שונים באופי שלנו. הרב חיים הוא מופת של קביעות ויציבות, ואילו אני מנהלת חלקים רבים מחיי בספונטניות ואגביות. הוא מגיש את טוריו בדיוק במועד שנקבע, ואילו אני מבקשת מהמערכת את המועד הכי מאוחר שניתן לקבל, כדי שהטור יספיק לתפוס את הדבר האחרון שקרה.
עבור אנשים אוהבי קביעות הרפטטיביות היא דבר מרגש. העונתיות של ראש חודש או חג היא הזדמנות לעסוק במתחדש שבקבוע. עבור אנשים כמוני, אירועים חזרתיים כמו חגים הם עול שאני רק מחפשת דרך לחמוק ממנו. בכנות, אם הייתה לי אפשרות להרדים את עצמי בערב ראש השנה ולהתעורר אחרי סוכות – הייתי עושה זאת.
אני מסוג האנשים ששונאים לו"ז. שחוטפים גרדת מהשאלה "מה התוכניות שלכם לחג". הדבר המרגש ביותר עבורי הוא לא לדעת מה יקרה מחר, אבל לא אחת אני שואלת את עצמי האם אפשר לבסס את החיים על ספונטניות ואגביות.
"מצוינות היא לא פעולה, אלא הרגל", אמר פעם אריסטו, ואכן, כשאני מביטה באנשים כמו הרב חיים נבון, שמצוינותם היא תוצר של הרגליהם הטובים – לקום בבוקר, להתמיד ולעבוד קשה – עולה בי קנאה מסוימת, משום שאני קצת פחות כזו.
מצד שני, העולם גם יודע להכיר באיכות של החריגה מן המוכר. אנדרה ברטון, אבי הסוריאליזם, רמז פעם שקולומבוס נאלץ להקיף את עצמו בחברת משוגעים כדי לגלות את אמריקה. "ראו נא כיצד שיגעון זה קרם עור וגידים", הוא טען, ובהזדמנות אחרת העיד כי דמיונו הוא "מה שנוטה להפוך למציאות".
לרוב, העולם דוחף אותנו להכריע בין שני סגנונות החיים האלו ולבחור אילו טיפוסים אנחנו רוצים להיות – אבירי הקביעות או אמני הספונטניות. אבל מה אם נגלה שהחיים הם לא מסלול ישר אלא ספירלה שבה הקבוע והספונטני מתערבבים ללא הרף? מה אם נגלה שהקביעות היא בעצם קו המתאר, המסגרת שבתוכה הספונטניות יכולה לפזר את כתמיה השובבים?
כמו שהחלום החמקמק זקוק לשינה הנשנית שוב ושוב כדי להתקיים, כך הספונטניות זקוקה לשלד התומך של הקביעות כדי לזנק ממנה אל הבלתי נודע. האדם השלם הוא זה שמסוגל לרקוד על הגבול הדק שבין הצפוי לבלתי צפוי, בין המוכר למפתיע. הוא בונה לעצמו שגרה שמאפשרת הפתעות, הוא יודע מתי לאחוז בשגרה הזו ומתי לקפוץ אל תהום ההזדמנויות. ואז הוא נותר פתוח לגלות, שלעיתים התהום עצמה היא הקרקע המוצקה ביותר.
rachelm@makorrishon.co.il
