תשמעו סיפור, לפני כמה ימים יצאתי לטיול קמפינג עם קהילת בית הספר של חיה. כבר אמרתי לכם שזה בית ספר חמוד, ביום חמישי בערב נסענו למבשרת ציון, שזה לדעתי היישוב עם השם הכי יפה בישראל, גם כיסופים זה יפה, וגם נגוהות, וגם פתח תקווה, אבל מבשרת ציון מנצחת את כולם. ובמבשרת ציון יש מתחם כזה מתוק של קמפינג, ושם פתחנו אוהלים, והדלקנו מדורה, ואכלנו תפוחי אדמה שרופים, ושתינו יין, והילדים הסתובבו והשתוללו והיו מאושרים, וגם אני הייתי מאושר, אני בתקופה מאוד משונה ומוצפת בחיים שלי. וזה עשה לי טוב, לצאת מהבית, לראות את הירח בוקע בשמיים הנקיים, לשבת עם חברים, לישון בלילה באוהל, עם הילדים שלי. החיים כל כך קשים עכשיו. כבר שנה שאני במלחמה חסרת סיכוי על הנורמליות של הילדים שלי. כבר כמעט שנה שאני משווק להם מציאות קסומה, תלושה ומנותקת. זו המתנה האיומה שכל אבא וכל אמא מרגישים בשנה האחרונה. אני בוודאות מרגיש ככה. ההורות שלי הפכה למשרד יחסי ציבור. אני מוכר לילדים שלי חיים יציבים ובטוחים. עד עכשיו נדמה לי שהם קונים את הלוקשים שאני מוכר להם. וגם אני יוצא נשכר מהעניין. הנורמליות שלהם היא הנורמליות שלי.
ובבוקר התעוררנו עם הזריחה, ואכלנו ארוחת בוקר טעימה, וקיפלנו את האוהלים ואת התיקים, ונסענו כולנו לטיול בשמורת הסטף, שנמצאת לא רחוק משם. כשהייתי נער ירושלמי עם משקפיים וציצית ופצעי בגרות, הייתי מגיע לשם פעם בשבוע לפחות, אולי פעמיים. היינו יוצאים מבית הספר שלנו, בשכונת בית וגן, ויורדים ברגל לעין כרם, ומשם היינו הולכים ברגל לסטף, היינו מטפסים ועולים את ההר, כמו מטורפים! עד למעיין היפהפה. וכשהיינו מגיעים למעיין היינו מורידים את הבגדים וקופצים למים עם בוקסרים, יש שם מין בריכה כזאת לא ממש עמוקה, של מים ירקרקים ועכורים, ומסביב לבריכה יש חומות אבן כאלה, שאפשר לקפוץ מהן. חומות ממש גבוהות ומפחידות! ובכל זאת היינו קופצים, כמו מטורפים.
אני זוכר שכבר אז, כשהייתי נער מבוהל, שנאתי לקפוץ למים. הם היו קרים מדי בשבילי. יש לי עניין עם קור וחום. וגם פחדתי נורא מהקפיצה הזאת, מהחומה למים. פחדתי לקבל מכה ברגליים מהקרקע של המעיין. ופחדתי לפגוע במישהו ששוחה במים. ולמרות כל הדברים האלה ששנאתי, למרות זאת – נכנסתי למעיין, וקפצתי למים. עשיתי את זה בגלל הלחץ החברתי שהרגשתי. לא רציתי להיות לא מגניב. רציתי שהחברים שלי יאהבו אותי. לפעמים כשהיינו מגיעים למעיינות, אני הייתי הראשון שקופץ למים! הייתי קופץ מהנקודה הכי גבוהה והכי מסוכנת! עד כדי כך הייתי חסר ביטחון.
בקיצור טיילנו לנו בשמחה ונהנינו לנו מהנוף היפה של הרי ירושלים, והגענו למעיין של הסטף, שהיה מלא עדיין באותם מים עכורים וירוקים, ובאותם נערים ממושקפים עם פצעי בגרות שקופצים מהחומות הגבוהות. וכשהגענו למעיין, כל מיני אנשים מהקהילה של בית הספר, נכנסו למים. מלא אמהות מגניבות ואבאים מגניבים זינקו מהחומה למים, בלי לפחד! ואני ידעתי שאני לא רוצה להיכנס למעיין, ושאני לא רוצה לקפוץ למעיין. פשוט התיישבתי עם הילדים על החומה שמסביב לבריכה, והסתכלתי על כל האנשים שנכנסו למים, וחשבתי לעצמי שדי, חאלס, אני בן שלושים ושבע, המים האלה קרים מדי בשבילי. הקפיצה הזאת מפחידה אותי. לחץ חברתי כבר לא עובד עליי. אני כבר ילד גדול.
ככה חשבתי. אבל האמת היא שבתוך כמה שניות מצאתי את עצמי נשרף מקנאה. החברים שלי קפצו למים הקפואים בלי להתבלבל. הם נראו כל כך שמחים ומאושרים. והיו גם מלא ילדים קטנים שקפצו למים, בלי פחד! ואני פחדתי להיכנס. פחדתי מהקפיצה, ומהקור. והרגשתי פתאום זקן ופחדן. הרגשתי שאני בן אדם מבאס, שלא כיף איתו בטיולים. והרגשתי גם שהילדים שלי מתביישים בי. שהיו רוצים שאני אהיה אבא כזה מלך שקופץ למים עם בוקסר מול כל ההורים של הקהילה. אבל אני לא אבא כזה. אני אבא מבויש ומבוהל עם בעיית ויסות חושי.
וכך ברגע אחד, חזרתי עשרים שנים אחורה. ושוב הרגשתי את הלחץ החברתי רומס אותי. ושוב הרגשתי את הזיעה המעיקה מבצבצת לי על המצח. ושוב הרגשתי שכולם מגניבים, ורק אני לא. ושוב הרגשתי איזו קריאה פנימית־אבל־בעצם־חיצונית – להוריד את החולצה ולזנק כמו קינג לתוך המים. אפילו שאני לא רוצה. אפילו שאני מפחד מהקור הנורא ומהקפיצה האיומה ומהמבטים של כולם. אוי ואבוי לי, אבינו שבשמיים, איזו רגרסיה, איזו בושה.
וחיה ונח שהיו איתי, הרגישו שעובר עליי משהו. ככה זה ילדים, הם מרגישים הכול. הם קלטו שאני במצוקה. הם קלטו שאני בתוך בושה. הם קלטו שחזרתי להיות תיכוניסט מבועת. וכדי לחלץ אותי מהסיטואציה הנפשית הזאת, הם התחילו להשתולל ולריב ולהציק לי, ואני התעצבנתי עליהם, הייתי חסר סבלנות. סתם הוצאתי עליהם את העצבים שהיו לי על עצמי. זה היה על הפנים.
וזהו חברים. זה הסיפור על התיכוניסט המקנא שעדיין מתחבא לי בלב. זה סיפור על היכולת שלי להרגיש לא מגניב ולא מקובל גם בגיל שלושים ושבע. על העובדה הצורבת, המרה, והמופלאה, שהחיים הם ילדות מתמשכת. בכל המבוגרים בעולם, יש את כל הילדים שהם היו. בכל ההורים יש את בני הנוער שמהם הם בקעו. החיים הם רצף חשוף של פצעי בגרות. שכוייח זה הסיפור.
