אבל כבד ירד על אפרת עם היוודע דבר הירצחו של ארי פולד ז"ל, תושב היישוב. אבל כבד ירד על גוש עציון כולו. עננה סמיכה ירדה על השקט היחסי של התקופה האחרונה, והחגיגיות של פתיחת השנה החדשה הוכתמה בדם הנרצח הראשון של תשע"ט.
גם מי שלא הכיר אישית את פולד, ציוני ממוצא אמריקני שניחן במרץ ובשמחת חיים, היה יכול לחוש אמפתיה חמה אל האיש. פניו החייכניות שניבטו מאתרי האקטואליה שעות ספורות לאחר מותו ומפרופיל הפייסבוק שלו, נגעו גם ברבים וטובים שלא הכירו אותו, ואלה מצאו פורקן לרגשותיהם בכתיבה נוגעת ללב ברשתות החברתיות. אולם באותה שעה ממש היו מי שחיפשו את פרופיל הפייסבוק של פולד למטרות הפוכות.
איש שמאל קיצוני, ממפגיני פתח־תקווה, מצא לנכון להקדיש את השעות הראשונות לאחר הרצח כדי ללעוג לקורבן ברשעות בלתי מבוקרת, ולהעלות פוסט של פולד מלפני כחצי שנה (שיבושי הלשון במקור): "האופוזיציה טוען שישראל קורסת", כתב פולד ב־12 במארס. "על מה הם מדברים? הכלכלה בשיא, האבטלה בשפל, יחסי ישראל־ארה"ב בשמיים והביטחון מצוין. כנראה שלשמאל יש מדידה אחרת להצלחה… זה הסיבה שאינכם מצליחים לנצח בבחירות. אף אחד לא רוצה את הפנטזיות שלכם. זה תמיד מתפוצץ לכם בפנים. למה בחירות? שוב תפסידו!"
בנבזות השמורה למתי מעט במין האנושי, לעג איש השמאל לתחושת הביטחון שהזכיר הנרצח, ולא חסך מהקוראים קיתונות של שמחה לאיד. בלי לבזבז מילה נוספת על הצייצן הלא ראוי ועל תגובותיו השפלות, אני מרשה לעצמי לנחש שלו היה פולד בין החיים, הוא היה מחייך בנחת נוכח הארס של האיש, ושב וחותם על כל מילה שכתב בפוסט ההוא, לפני חודשים אחדים. כן, גם אחרי ששילם בחייו על החורים בביטחון המדינה. כפי שהתבטא בעצמו – בציניות שהתבררה כמדויקת למדי – כנראה יש מי מהם בשמאל שמודד בדרכים אחרות את ההצלחה. ולא רק את ההצלחה, אלא גם את משק כנפי ההיסטוריה.
התפיסה הציונית שפולד בא ממנה – זו מלפני ימי הפוסט־ציונות, שהולכת ומשחיתה כל חלקה טובה – רואה את ההיסטוריה היהודית מגובה 6,000 מייל מעל פני הים ומשקיפה לכל כיוון, הן אל השורשים שלנו והן לעתיד הצפוי לנו. כאב האובדן גדול ובלתי נסבל, אבל המבט של פולד ושל הציונות כולה לא מודד את ההצלחה הציונית או הביטחונית במדד הנקודתי, אלא מתבונן בתמונה הגדולה. לא רק שאין מה ללעוג על כך, יש לברך ולאמץ את נקודת המבט האמיצה והרחבה הזו, שנותנת את האופק ואת התקווה ואת הכוחות להמשיך קדימה.
לפני למעלה מ־13 שנים, באחת משעותיה הקשות ביותר, שרה הציונות הדתית ש"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", והתכוונה לכל מילה. בתוך השבר הגדול של העקירה מגוש קטיף ומיישובי צפון השומרון אימץ המגזר את המילים הללו, בהבנה שגם אם קרון אחד התנתק וירד מהמסילה, הרכבת ממשיכה לדהור קדימה. את רכבת הריבונות של היהודים בארץ ישראל אי אפשר לעצור בעקירת יישובים וגם לא בדקירת סכין. תולדות השיבה לציון עמוסות שפיכות דמים מיותרת מבית היוצר של מי שלא מוכנים להשלים עם קיומה של המדינה המתחדשת. תומכיהם העיוורים כאן אצלנו מסוגלים לגלות סלחנות כלפי השפלים שברוצחים – לדרוש שנכיר ונדבר ונאדיר ברגותים למיניהם שמתפארים בשורה של רציחות, ואבו־מאזנים שמממנים אותם – אבל שמחים לאידו של יהודי שנרצח משום שהוא מתנחל. כן, עדיין. גם בשנת תשע"ט הטרייה.
הסכסוך הערבי־יהודי לא ייפתר ביום ולא ביומיים. טובי אנשי הביטחון כבר מודים שכרגע – משהתגלו כל השקרים שמאחורי חוזי השלום הפיקטיביים, ונוכח החינוך העיקש של הפלסטינים לשנאת ישראל – שליטה במצב הקיים היא הפתרון האפשרי הנכון ביותר לעת הזו. בכל פרמטר אובייקטיבי, תוך ניתוח קר וכואב ככל שיהיה, ישראל משגשגת ופורחת. כמו כל גוף אחר היא סובלת מליקויים ודורשת תיקונים, ולא פעם היא משלמת על הצלחתה מחיר דמים כבד. אבל מגמת הנסיעה שלה לא נעצרת. היא ממשיכה קדימה, בתנועת נצח בדרך ארוכה.
פסיקה שיש עמה קלון
ועם כל אלה, חובתה של מדינת ישראל – על ממשלתה, מערכת המשפט שלה וכמובן כוחות הביטחון שלה – לעשות הכול כדי לחסל את מקרי הרצח הלאומניים. אמצעי הענישה בדמות הריסת בתי מפגעים פלסטינים מנוטרל בטיפשות בשיטת "המרחם על אכזרים". הפלסטינים מצידם מצאו כביש עוקף הכרעה משפטית – בני משפחתם של הרוצחים ממהרים להתנער מהמעשה מן הפה ולחוץ, וכך חוסכים לעצמם שיפוץ קל באחד מחדרי הבית, במקרה הטוב. שערוריית שחרור רוצחים על סעיף לקות נפשית, גם כאלה שהציפו את הרשתות החברתיות בשירי הסתה וקריאה לרצח יהודים, מוסיפה אות קלון למדינה הישראלית המתוקנת.
אכן, במבט־על אנחנו מתקדמים בכיוון הנכון, ונהנים מביטחון מרשים ביחס לאיומים הרבים שאורבים לנו בגבולות המדינה ובתוכה; אכן, הסכסוך הערבי־יהודי על אדמת הארץ לא ייפתר במחי קמפ־דיוויד אחד ולא חמישה; ובהחלט ייתכן שנזדקק לכמה וכמה שנות דור כדי שתתפתח פה חברה ערבית שמשלימה עם קיומה של מדינת ישראל, בוחרת בשלום ונוטשת את דרך הטרור והאיבה. אבל עד אז, אין אנו פטורים מלמצוא פתרונות רדיקליים וחד־משמעיים גם לבעיות הביטחון השוטף, אלה שתופסות אותך ביציאה מהסופר או בעת ישיבה בבית קפה.
ראוי להזכיר שלזמן יש דרך פעולה כפולה שמתרחשת בו זמנית. בצד הנצח שעם ישראל מורגל להלך בו כברת דרך לא קלה, הקפיצות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה שלנו נעשו כשהיהודים התגייסו לשנות את גורלם ונדרשו לפעולה. הזמן יעשה את שלו, ואנחנו את שלנו.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
