מסעדת "טאיזו" של השף יובל בן־נריה נחשבת לאחת המסעדות המוערכות והמעוטרות בישראל, ובכל זאת, בעידן שבו לכל מגה שף יש לפחות נציגות אחת כשרה, בן־נריה נותר מאחור. ובכן, לא עוד. הסנונית הראשונה הפציעה בשבוע הראשון למלחמה, כשהמטבח של טאיזו הוסב למפעל בישול לחיילים ומפונים והפך לכשר כדי לאפשר לכולם ליהנות מהמנות. בן־נריה מספר כי המהלך ההוא גרם לו להבין עד כמה הביקוש לאוכל שלו גדול בקרב הקהל הרחב ובליבו גמלה ההחלטה כי המיזם הבא שלו יפנה אל כולם. כעת זה סוף־סוף קורה עם סניף כשר של "קפה טאיזו", גרסת הסטריט פוד הקלילה של מסעדת האם.
בן־נריה חי ונושם קולינריה אסייתית וגם כאן תמצאו שילוב של חמישה מטבחים: סין, תאילנד, הודו, ויאטנם וקמבודיה בפרשנות גבוהה לאוכל רחוב, שמבקשת לשמור על אותנטיות וגם לדבר ישראלית, או כמו שגורס הלוגו: asiaterranean.
מעצם היותה חלק משוק האוכל של שרונה מדובר יותר בדוכן אוכל מאשר מסעדה, אף שהמיקום הפינתי שלה מאפשר גם ישיבה יותר נינוחה בחוץ, בלי הרחש־בחש המאפיין את החלל הפנימי של השוק. המנות מוגשות בכלים חד־פעמיים (גם אם ממותגים ומושקעים) והתפריט נבנה מתוך מחשבה רבה על משלוחים, ואכן נציגי וולט פוקדים את המקום כדי לאסוף שקיות בקצב מסחרר.
פתחנו עם נאמס – ספרינג רול ויאטנמי במילוי פרגית. מניפה פריכה ומתפצחת של דפי אורז מטוגנים ומגולגלים כשבתוכם מילוי מופלא של תערובת בשר קצוץ עם בוטנים, גזר וקולרבי. הם הוגשו עם עלי חסה, נענע ופטרוזיליה שאמורים לשמש להם מעטפת משלימה. מה יש לומר, מאז ק־פה האנוי עליה השלום לא טעמנו נאמס כאלה מוצלחים.
לצידם נשנשנו סלט ירוק שכלל חסות ומיני עלים (מיזונה, חרדל, חזרת) עם פרוסות צנונית ופיצוחים ברוטב ויניגרט תפוחים. עם מרכיבים טריים קשה ליפול בסלט ירוק, אבל לא נרשמה איזו בשורה מיוחדת.
כרגע אין יין או קוקטיילים אז הסתפקנו בבירה בווארית, לאגר קלילה ועדינה, בעל השם המפתיע "נועם" ועם אחד הבקבוקים היותר יפים שנתקלתי בהם (נשמר מייד לחברה שאוספת בקבוקים בקנאות עבור הייחורים שלה).
כאמור, מה שמייחד את טאיזו (ובכלל את קבוצת המסעדות של בן־נריה) הוא פיוז'ן שמצליח לשמור על טעמי המקור. זה אולי נשמע כמו אוקסימורון, אך לא. קחו למשל את הצ'יקן מסאללה. האורז שנבחר ללוות אותו הוא יסמין (מתוך חמישה סוגי אורז שונים שמבשלים במקום), מעין הגרסה התאילנדית של האורז הבסמטי ההודי. הגרגירים הארוכים והלבנים שלו מכילים פחות עמילן ולכן קל להכין איתו אורז "אחד אחד", אוורירי ונעים.
תבשיל הקארי האדום מופיע כאן בגרסה נטולת יוגורט, עם קרם קוקוס וחילבה שעושים לו חסד, והעוף דנן הוא פרגית. התוצאה היא מנה חריפה אבל כזו שמותאמת לחך הישראלי – רוצה לומר חרפרפות שגם אשכנזים יצלחו (ואף ייהנו ממנה!) והבחירה בפרגיות במקום בחזה עוף הופכת את המנה הזו לעסיסית מאי פעם. ללא ספק, גיור כהלכה.
משם המשכנו לפאד קפאו. רצועות בקר שטוגנו והוקפצו ברוטב תמרהינדי עם אפונת שלג, צ'ילי אדום וירוק, בצל, שום וג'ינג'ר וכמובן טונות עלי קפאו (בזיליקום) טריים. מעל כל התקרובת הונחה ביצת עין מטוגנת. כשאתם מדמיינים בראש מוקפץ אסייתי – על המנה הזו אתם חולמים. השילוב בין הבקר המתפצח לירק הפרשי כל כך והרוטב הממכר, גרם אפילו לחברתי הסמי־צמחונית ("מפחיתנית" כפי שאומרים היום) לחסל את הצלחת. ניסינו גם צ'יפס אומאמי שהיה די סתמי ולמען האמת קצת מיצינו את האינפלציה הגוברת בשימוש במושג.
מאחר שהקונדיטוריה שמייצרת עבור הקבוצה את הקינוחים היא חלבית, הפתרון הנוכחי (והזמני?) הוא קינוחים מביסקוטי. דגמנו נמסיס שוקולד וקראק פאי פיסטוק שהיו, ובכן, קינוחים מביסקוטי.
ביותר ממובן אחד קפה טאיזו ממלא את החלל העצום שהותירה אחריה ק־פה האנוי, הוויאטנמית מכיכר רבין שנסגרה בטרם עת. גם פה מדובר באסייתית עדכנית ומוקפדת, חומרי גלם משובחים, מחירים סבירים ואווירת קז'ואל. אך אם אתם מצפים לחוויית מסעדה, חשבו שוב. לא נותר לנו אלא לקוות שביום מן הימים גם טאיזו עצמה תזכה לאדפטציה כשרה משלה, ובא לציון גואל.
