מנהג היה בישיבה בחודש אלול ושמו ״אילן״. אילן במלעיל. ובמנהג הזה נהגו רבני הישיבה לחבר בין התלמידים הצעירים מהוועד החדש שהצטרף זה עתה לישיבה לבין בחורים מבוגרים יותר בעלי ותק. בערב השבת הראשונה של השנה נתלה דף A4 בלוח המודעות שליד הכניסה לבית המדרש ועליו הופיעה טבלה עם שמות. מצד ימין שמות הבחורים החדשים בוועד א׳ ומצד שמאל שמות ה״אילנות״ שנבחרו עבורם. וכך, שנה אחת, נקבעה חברותא בין יעקב הצעיר, לבין אבינועם המבוגר. יעקב היה בחור עדין נפש עם משקפיים כחולים, ואישיות לא מודעת ומאוד טרייה, כזו שנכונה לקבל הכול. לעומתו אבינועם כבר היה שועל ישיבות ותיק, עמוק בתוך השידוכים, שיצא כבר עם 34 בחורות. רק בשנה־שנתיים האחרונות אבינועם התחיל לשאול את עצמו שאלות קיומיות כאלה. לתהות על מקומו בעולם, לנסות להבין מה הייעוד שלו ולמה הוא בכלל עושה את מה שהוא עושה. למרות כל זה, אבינועם התמכר לרגילוּת, שקע בתוך הנוחות שהישיבה מציעה ורק בתוך תוכו התבשל עם המחשבות האלה מפעם לפעם. אם צוות הישיבה היה יודע מה עובר לאבינועם בראש, הם בחיים לא היו נותנים לו ללמוד עם בחור צעיר שהוא כדיו כתובה על נייר חדש כמאמר חז״ל.
יעקב הקשיב לאבינועם, וזיהה איזו כנות ואיזו אמת בדיבורים שלו. הוא זיהה שאבינועם לא סתם רוצה להניא אותו מדרך הישר. להפך. הוא רוצה להעלות אותו על דרך הישר
בסדר הלימוד הראשון של אבינועם ויעקב, הם ערכו סוג של שיחת היכרות ישיבתית, כזו שגלום בה גם קצת דיסטנס וגם הרבה העמדת פנים ואיזה מצג שווא של חשיבות מצדו של אבינועם והכנעה מצידו של יעקב. ובכל זאת ולמרות כל זאת היה נדמה שהשידוך ביניהם עולה יפה. הם התחילו ללמוד ולדבר בלימוד ומדי פעם גם גלשו לשיחות חולין. אבינועם ראה ביעקב את כל מה שהוא לא יהיה יותר. הוא ראה בו נער צעיר, כזה שכל החיים פתוחים לפניו, ואט־אט הבין שאולי חלק משליחות ה״אילן״ שלו היא לעזור ליעקב הזה לעלות על דרך יותר מהותית בחיים, דרך של הגשמה עצמית, דרך של מימוש, במקום להתגלגל בישיבה עד השידוכים ואז להתבוסס בהם ותוך כדי לבזבז את הזמן בלי תועלת ובלי תכלית ולעטוף את הכול בטייטל הזה של ״בחור ישיבה״. אבינועם הבין מהר מאוד שיעקב לא יהיה עכשיו איזה עילוי, הוא יהיה סתם עוד בחור ישיבה רגיל. עוד בחור ישיבה בינוני מינוס. עוד סטטיסט של העולם החרדי. ויום אחד אבינועם אמר לו, וואלה יעקב. אני יודע שזה יישמע לך מוזר אבל אתה עוד צעיר. ובינינו, אתה לא לומד מי יודע מה… זה לא שאני אומר לך מה לעשות, אבל אני, אם הייתי בגילך הייתי חושב על כל מיני כיוונים אחרים בחיים. אתה הרי בחור מוכשר, אתה אוהב טכנולוגיה, אתה אוהב לקרוא, אתה בחור חכם. תראה אותי, אני כבר זקן בן 26, מתגלגל משידוך לשידוך, לא רואה את הסוף, אבל אתה צעיר ונמרץ בן 18. לך בכוחך זה והושעת את ישראל. ויעקב הקשיב לאבינועם, וזיהה איזו כנות ואיזו אמת בדיבורים שלו. הוא זיהה שאבינועם לא סתם רוצה להניא אותו מדרך הישר. להפך. הוא רוצה להעלות אותו על דרך הישר.
מפה לשם, עברו להם שנתיים. אבינועם ברוך השם התחתן עם בחורה רגילה כזאת, והלך ללמוד בכולל שכונתי רגיל כזה, והמשיך לשתות מדי יום כוסות נס קפה רגילות כאלה, ויעקב עזב את הישיבה בגיל 19 והתגייס לצה״ל באיזה מסלול מיוחד לחרדים שקשור ל־8200. ויעקב התבלט שם במיוחד ונסק בדרגות והתקדם מקצועית עד שהיה לאחד המוחות המבריקים ביותר ביחידה שלו.
השבוע, אחרי מתקפת הביפרים הבלתי רגילה, אבינועם ישב על הספסל מחוץ לכולל שלו ברמת בית־ שמש ושמע רדיו. לפתע הוא נזכר ביעקב. הוא הרגיש קצת לא נעים, ובכל זאת התקשר אליו לגשש מה מו מי. כעבור כמה צלצולים יעקב ענה. אחרי הנימוסים והמה נשמע, אבינועם שאל, תגיד יעקב, איפה אתה עכשיו? ויעקב אמר, בדרך לבסיס, למה? ואבינועם אמר, אה יפה יפה. תגיד, אתה שמעת משהו על מתקפת הביפרים? ויעקב אמר, ברור. מה זאת אומרת. מי לא שמע? ואבינועם אמר, כן… יש לשמוע ויש לשמוע־לשמוע. ויעקב אמר, מה זאת אומרת לשמוע־לשמוע? ואבינועם אמר, נו. אל תיתמם לי עכשיו יעקב. אני יודע שאתם קשורים לזה. ואז יעקב צחק צחוק מתגלגל ואמר, נו־נו. ואז נפלה שתיקה ויעקב אמר שהוא צריך לסגור ואבינועם אמר, טוב שיהיה בהצלחה יעקב. ויעקב אמר, תודה, גם לך אבינועם. אני חייב לך את החיים שלי. ולא רק אני! ואבינועם ניתק את השיחה והסתכל לשמיים ולא ידע מה לחשוב.
