כיממה אחרי שמטולה הנטושה ספגה עוד שבעה טילי בורכאן הרסניים במטח אחד, לפני שבוע, טלפן נשיא צרפת עמנואל מקרון לראש הממשלה נתניהו כדי לנזוף בו על מבצע הביפרים המיוחס לישראל. "הפעילות שלכם בצפון דוחקת את האזור למלחמה", כעס הנשיא הצרפתי. לטעמו, לא פעילות חיזבאללה דוחקת את האזור למלחמה, ישראל דוחקת.
מה הוא רצה? שלא נעשה כלום. כלומר, שנמשיך לספוג בהכנעה את מעשה התוקפנות הנבזי של נסראללה, נבזי לפחות כמו הפלישה הרוסית לאוקראינה. ולדימיר פוטין הרי לא רוצה להשמיד את אוקראינה, לכל היותר לספח אותה לרוסיה. אבל האיראנים מכריזים בפה מלא ובעקביות שמטרתם היא השמדת ישראל, וכידוע הם מושכים בחוטי נסראללה. אם יום אחד הוא יצליח לבצע בה את מלוא זממו, גורלה יהיה כגורל משתתפי מסיבת הנובה בשמחת תורה, מסיבת סיום למפעל הציוני. מקרון יביע אז מן הסתם צער מסוים. מזכ"ל האו"ם ושר החוץ של האיחוד האירופי יגידו שהם נוצרים בליבם את זכרנו.
כזכור, בסוף אוקטובר מקרון הגיע הנה והרעיף עלינו מילים חמות. "אתם לא לבד", בישר לנתניהו, אך עד מהרה הותיר אותנו לבד. זה היה ביקור תנחומים גרידא, מפגן של יחסי ציבור וחנופה לרגשותיה של דעת הקהל במערב. לשעה קלה היא אכן הזדעזעה ממה שחמאס עולל ליהודים, אבל בתוך זמן קצר התעשתה והתרפקה מחדש על הנרטיב האנטישמי של יהודים רעים וערבים מסכנים. מארמון האליזה יצאה הנחיה לאסור על ישראל את ההשתתפות בסלון האווירי בפריז, לתמוך בהגשת כתבי אישום על פשעי מלחמה נגד ראש ממשלתה, ובשבוע שעבר גם להצביע בעצרת האו"ם בעד ההצעה הפלסטינית להטלת אמברגו נשק ועיצומים אחרים עלינו. אמיל זולא מתהפך בקברו בפנתיאון הלאומי שברובע הלטיני וממלמל שלא הרבה השתנה בעיר האורות מאז פרשת דרייפוס. שנה שלמה ישראל נכתשת בידי חיזבאללה, מותקפת יום־יום מכל עבר, אבל הצרפתים נחרדים באמת רק כשישראל נחלצת להגן בכישרון על עצמה.
ומי עוד מטיל על ישראל אמברגו? בריטניה הגדולה והנאורה. יממה או שתיים אחרי רצח ששת חטופינו ברפיח בישרה ממשלת הלייבור על נקיטת עיצומים נגד ישראל והשעתה רישיונות לייצוא נשק אליה, בנימוק סהרורי של "פגיעה בחפים מפשע". ראש הממשלה קרא ל"שני הצדדים" להרגיע, כאילו שיש סימטריה מוסרית ביניהם. הטלגרף, כלי התקשורת האנגלי היחיד כמעט שמתייצב לצד ישראל, קבע כי "מדובר בבגידה מבישה בבעלת ברית גיבורה, סאטירה במיטבה". הסופרת אליסון פירסון כתבה בעיתון שהיא נוסעת בקרוב לישראל, "נווה מדבר של דמוקרטיה במדבר עריצות", כדי להתנצל בפני כל ישראלי שתפגוש.
יום אחד אולי גם האמריקנים יתנצלו על יחסם כלפינו, השנה ובכלל. אכן, בימים הראשונים שלאחר זוועת אוקטובר הם נפלו על כתפינו, ובהמשך סיפקו לנו המון נשק. במהלך תשפ"ד שלחו לכאן נושאות מטוסים כדי להשתתף בהגנת שמי הארץ מפני תקיפות איראניות, והם עדיין מספקים לנו רשת ביטחון מסוימת באו"ם, אולם באופן כמעט שיטתי הפריעו לנו במערכה בעזה. בבית הלבן לא רצו שניכנס לרפיח ושמו לנו רגליים בדרך אליה. עכשיו הם מפריעים למערכה שלנו בלבנון, מושיטים בכך סעד עקיף לנסראללה, כפי שהושיטו לסינוואר. כשהמנוול העזתי שמע את הנזיפות האמריקניות הפומביות בישראל והתבשר על העיכוב באספקת החימושים, העמדות שלו הוקשחו וסיכויי החטופים לשרוד קטנו.
לא רק הבחירות המתקרבות לנשיאות גורמות לאמריקנים להקריב תכופות את ישראל על מזבח האינטרס הפוליטי הבוער של הממשל הדמוקרטי, ולהדחיק את תפקיד המפתח שירושלים ממלאת במערכה נגד ציר הרשע הגלובלי – איראן, רוסיה, סין וקוריאה הצפונית. הם לא באמת אוהבים אותנו, לפחות לא כפי שהם מתיימרים לאהוב. בסוף, במעמקי נפשם הנוצרית והפרוגרסיבית, הם מעדיפים מדינת יהודים קטנה ומוחלשת. כמו אמיל זולא, שבריאיון לעיתון עברי בערוב ימיו חיווה דעתו שהיהודים אשמים קצת בשנאה אליהם, כך גם ידידינו האמריקנים שומרים לנו טינה בסיסית מסוימת. זהו ההסבר המסתבר לכך שאין הלימה בין התפקיד ההרואי שישראל ממלאת במזרח התיכון למען העולם החופשי כולו ובין השכר, במירכאות, שהיא מקבלת על כך. רוב הזמן העולם יותר מפריע לה מאשר תומך בה. אפילו ידידותיה הקרובות כביכול, יוון וקפריסין, הצביעו לפני שבוע באו"ם בעד הטלת אמברגו עליה. אומנם גרמניה הצביעה נגדו, אבל בפועל היא כבר נוקטת בו. גם איטליה, שנמנעה.
כבר ב־1948, כשהותקפנו מכל עבר עם שחר היווסדנו, הטיל המערב אמברגו קפדני על משלוחי נשק ארצה. בן־גוריון נאלץ לייבא אותו מהגוש הסובייטי ומסוחרים פרטיים. בוושינגטון עקבו בזכוכית מגדלת אחרי מפת הכיבושים של צה"ל הצעיר. בריטניה פרסה חסות על הצבא הירדני שפלש ארצה. לחץ אמריקני כבד אילץ את צה"ל לסגת מאזור אל־עריש, אחרי שיגאל אלון כבש אותו בסערה. אלמלא הלחץ הנשכח ההוא, אולי יכולנו לפתור כבר אז את בעיית עזה ולחסוך כמה מלחמות.
גם בשנות החמישים והשבעים מילאה וושינגטון תפקיד שלילי משמעותי בגזילת פירות הניצחון הטריטוריאליים שהעזנו לקטוף אחרי שאויבינו התגרו בנו. יחד עם אירופה היא מציקה לנו ללא הרף כדי שנרפה מהאחיזה ביו"ש, וממשיכה להציק אף שאירועי הסתיו שעבר הוכיחו כי הפלסטינים אינם מוטרדים בהכרח מכיבושי היהודים, אלא מעצם קיומם. לאחרונה היא השלימה עם הכיבוש המרוקאי של סהרה המערבית (266 אלף קילומטרים רבועים), אבל עדיין מתעקשת שנוותר על יו"ש (ששת־אלפים קילומטרים, נעבעך). עד עליית טראמפ לשלטון, ארצות הברית מיאנה להכיר אפילו בצדקת ריבונותנו במערב ירושלים. הנשיא הרפובליקני הפליא לעשות כשהכיר גם בחזקתנו על רמת הגולן. כעת מסתמנת אפשרות שהוא יחזור בקרוב לבית הלבן. אם לא יחזור, אפשר להניח שהמצור המדיני עלינו יתהדק, ובכל זאת אפשר לשאוב עידוד מסוים מניסיון העבר: בסוף, כמעט תמיד, כשהתעקשנו מאוד, העולם הגדול התכופף, לא אנחנו.
