את המצב הנפשי פה בשבוע השני שלאחר מבצעי הביפרים וחיסול בכירי חטיבת רדואן, ניתן להגדיר כרגשות מעורבים. מצד אחד יש תחושת הקלה נוכח נטילת היוזמה הישראלית וההישגים המבצעיים הדרמטיים, מצד שני חשש כבד שהרע מכול עדיין לפנינו: מגדלים קורסים בגוש דן, הסתבכות של תמרון קרקעי בעומק לבנון, אפילו מלחמת עולם. השנה היוצאת לימדה אותנו להיות פסימיים. היא כמעט השכיחה מאיתנו את האפשרות האופטימית: נצח ישראל לא ישקר, אנחנו עוד נראה את הימים האחרים וכו'.
למעשה אנחנו כבר בימים אחרים. ישראל שלאחר 17 בספטמבר, יום שלישי שעבר שבו התפוצצו פתאום אלפי ביפרים בסביבות עבודה שיעיות, אינה דומה לישראל שמאז 7 באוקטובר. סדרה של פעולות נפיצות בביירות ובנותיה שיקמה את מעמדה כמדינה שמסוכן להתגרות בה. שכנים קרובים ורחוקים למדו שיכולותיה הטכנולוגיות משתרעות הרחק מעבר לקווי הדמיון. גם אם המערכה בלבנון תסתיים בקרוב בהסדר שלא יאפשר לנו לומר הלל, כמו אחרי מלחמת ששת הימים, הלקח המרתיע של הפצצות חיל האוויר השבוע הופק היטב בכל רחבי המזרח התיכון: לא כדאי, ממש לא כדאי, לאחסן בבית הפרטי שלך טילי שיוט או כטב"מים. ובכלל, לא כדאי לארח תשתיות טרור במרחב אזרחי. חיזבאללה וחמאס השעינו על כך במשך דור את התפיסה הביטחונית שלהם, עכשיו היא נסדקה קשות.
אבל אם אין הסדר, ונסראללה יסרב לסגת אל הגדה הצפונית של הליטני, לא יהיה מנוס מתמרון קרקעי בלבנון, כפי שלא היה מנוס ממנו בעזה. מדיניות ההגנה ההתקפית מיצתה את עצמה כבר לפני חודשים אחדים, והייתה נכונה רק לימים שבהם התנהלה עדיין מערכה כבדה בעזה. כעת נצרכת התקפה לא רק אווירית. צה"ל נערך אליה לאורך כל החורף והקיץ. פיקוד צפון טוען בלהט שהוא מסוגל לכך, ובכל מקרה איזו ברירה נותרה לנו? ויתור סופי על מטולה? הפיכת צפת וראש־פינה לקריית־שמונה החדשה? השבתת כל מוסדות החינוך מזכרון־יעקב צפונה? אזעקות תכופות בגוש דן?
בהיעדר הסדר, תפיסת רצועת ביטחון רחבה בדרום לבנון היא כנראה תנאי הכרחי לשכנע את הלבנונים שהגיע הזמן לחדול אש. אומנם לא תנאי מספיק, אבל הכרחי, רצוי בהקדם. נסראללה כבר מצטער על ההחלטות שהוא קיבל בשנה היוצאת, יש סיכוי משמעותי שכיבוש דרום לבנון יגרום לו לתרגם את הצער להפסקת אש.
