בלי ששמנו לב, השבוע מלאו שנים־עשר חודשים עבריים מאז טבח שמחת תורה. בימי הביניים האלו שבחסות השנה המעוברת, אחרי 12 חודשי אבל לפני שמלאה שנה, נרשם לראשונה מפנה אמיתי במדיניות הישראלית, אולי גם במזל הישראלי. הביצועים המרהיבים של כוחותינו בשבוע הזה, מעלים את השאלה איפה היה צה"ל הזה ואיפה הייתה הצמרת המדינית בכל השנה האחרונה שבה הופקר הצפון. אילוץ ביטחוני להפעלת מבצע הביפרים, לפי פרסומים זרים, גרר אחריו סדרת מהלומות סדורות על חיזבאללה שהזכירו יכולת ישראלית יפהפייה וכמעט נשכחת. זה השבוע הראשון שבו המעשים היו יותר משכנעים מהדיבורים. סוף־סוף מבצע שקודם הושק בשטח ורק אחר כך ניתן לו שם.
ועדיין, מכת הפתיחה לא תורגמה למערכה כוללת. בין אם משיקולים של לגיטימציה בינלאומית נדרשת, ובין אם מנימוקי ביטחון אחרים. נתניהו עדיין מאמין שכמה ימי קרב יכולים להסתיים בהסדרה ובניתוק בין לבנון לעזה. הנסיעה שלו לאו"ם היא עוד סימן לסדרי העדיפויות בנוגע לאופן ניהול המשבר. ראש הממשלה עדיין מאמין במסלול המדיני. יש בכך שיקול דעת אבל גם סיכון: שימוש במודיעין רב־ערך ובמהלכים מפתיעים, למהלך טקטי מרהיב ללא אסטרטגיה של הכרעה.
לצד האופוריה הקלה שאחזה בציבור מאז מבצע הביפרים ושרשרת החיסולים שבעקבותיו, כולל השמדת אחוז נאה ממלאי הטילים של חיזבאללה (גם אם ההדלפות היו מופרזות) – צריך לזכור שזו מכת פתיחה בלבד. ישראל סוף־סוף יוזמת, אבל עדיין במרחב שבו יש לה עליונות מובהקת. תמרון קרקעי בשטח וגם אבדות בעורף, במקרה של שחיקת המשמעת האזרחית, יכולים לשנות בחדות גם את האווירה הלאומית. גם את זה ראש הממשלה משקלל היטב. שני הצדדים לא מעוניינים במלחמה, אבל אחרי שנה שבה נדמה היה שישראל עוד יותר לא רוצה מחיזבאללה, עכשיו נסראללה נראה כמי שחושש יותר.
נזק אגבי
יש מי שמסביר לפחות חלק משינוי מדיניות נתניהו בעצם המו״מ שניהל עם גדעון סער. השיחות בדרך לשם, עם האילוץ הפוליטי שבצידן, הבשילו אצל ראש הממשלה את ההחלטה לשנות את המציאות. הזדמנות מבצעית חד־פעמית נתנה כנראה גם היא דחיפה משלה. הנזק הפוליטי האגבי היה חיסול מועמדותו של סער עצמו. בינתיים.
האינטרסים שהובילו את הצדדים אל סף ההסכם לא השתנו: נתניהו עדיין זקוק להרחבת הקואליציה שלו כדי להעביר את חוק הגיוס ואת התקציב, אצל סער הצורך להיכנס לממשלה הפך קיומי אפילו יותר. אם היה סיכוי כלשהו שבנט או ליברמן ישריינו אותו ברשימת ימין חוץ־קואליציונית, חשיפת המגעים עם נתניהו חיסלה אותו סופית. המניה שלו בגוש הרל"ב, שגם כך הייתה בשפל, צנחה סופית. גם המחיר שלו אצל נתניהו ירד. ההודעה שבה בישר שהוא מוותר על תפקיד שר הביטחון, הייתה בעצם גם ההודאה הראשונה שלו במהלך שהכחיש קודם. סער אומנם ויתר על התפקיד אבל לא על החלום, וטרח להסביר בפירוט עד כמה הוא מתאים לכהן כשר ביטחון. הוא מקפיד להשאיר בערפל את השאלה מה יקרה בשוך ההסלמה הנוכחית. האם זה ויתור זמני, והאם יתרצה אולי לקבל תפקיד אחר? בכל זאת, הטיעון כאילו גלנט מונע מצה"ל לנצח, ספג גם הוא מהלומה לא קטנה השבוע.
יקום מקביל
ביקום המקביל שבו מתרחשות כעת הבחירות לרבנות הראשית, בוחשים מספר בלתי נתפס של עסקנים ויח"צנים. ביום ראשון הקרוב, 140 חברי הגוף הבוחר, המורכב מרבנים, ראשי ערים ונציגי ציבור, יבחרו את שני הרבנים הראשיים לכהונה של עשור. מטבע הדברים בימי מלחמה יש פחות קשב לנושא כזה, אבל גם ביחס לסיטואציה, הציבור הישראלי מגלה אפס עניין בשאלה מי ינהיג את הרבנות ואת בתי הדין הרבניים, שמשפיעים כמעט על כל ישראלי.
בבחירות הקודמות, לפני 11 שנים, זה היה סיפור שפתח מהדורות. הרב עובדיה העניק באותו קמפיין לבחירת בנו את הריאיון האחרון בחייו. המועמדות של הרב סתיו מארגון צהר עמדה בלב העין הציבורית. עכשיו גם אזכור רפה בקצה החדשות אין. בימים אחרים היה ראוי להרחיב גם על הדילים המלוכלכים; על האופן שבו סמוטריץ' מינה ועדת רבנים אבל צפצף עליה כשבחרה להפתעתו את הרב מאיר כהנא, המועמד הפחות מועדף עליו; על שני הרבנים, מיכה הלוי ואליעזר איגרא, שהתחייבו לא להתמודד אם יפסידו בפני אותה ועדה, ובכל זאת רצים כאילו הנייר שעליו חתמו לא שווה דבר. שני מועמדים נוספים הם הרב קלמן בר מנתניה שנתמך על ידי חלק מהחרדים וגם על ידי ישיבת מרכז הרב, ומשה חיים לאו, הבן של והאח של. גם הזירה הספרדית משופעת בקשרי משפחה: הרב דוד יוסף והרב שמואל אליהו, שניהם בנים של, מתמודדים לתפקיד הראשון לציון. לצידם גם הדיין הוותיק הרב עמוס מיכאל.
את הקמפיין נאלץ הרב כהנא לקטוע לאחר שהוקפץ למילואים. ואולי על זה הבחירות הללו: האם תהיה כאן רבנות ראשית רלוונטית
דיל דרעי־סמוטריץ' נלחם כעת בכל הכוח עבור הצמד יוסף והלוי. אחרי פטירת אחיו נאלץ יו"ר ש"ס ליישר קו עם המועמדות של הרב יוסף, אף שהוא לא נלהב ממנה. התמיכה ברב הלוי היא של שר האוצר, שמשתמש בתפקידו כדי ללחוץ על ראשי רשויות לתמוך במועמד המועדף עליו. בסביבת סמוטריץ' מסבירים את ההברזה לכהנא ולוועדה, בכך שהוא התחייב שיהיה רב ציוני־דתי ובכך יימדד, ולא במועמד ספציפי. אלא שכפי שיודע ראש המפלגה המכנה את עצמה ״הציונות הדתית״, ציונות דתית זו קשת רחבה. כרגע סמוטריץ' איננו מקדם מועמד מיינסטרים של הציונות הדתית, ואפילו לא מישהו מאזורי החיוג שלו עצמו, אלא את הגוון של המחנה שתומך באבי מעוז. אם הרב דרוקמן המנוח נחשב למצפן שמסמן את נקודת האמצע של המגזר, הרי שהרב הלוי, המקורב לרב טאו, התנגד למשל למדיניות הגיור ולבתי הדין שלו, נושא ליבה דרמטי בסמכויותיו של רב ראשי.
אגב, בניגוד למה שגורמים עלומים ניסו לטעון במכתב שהופץ בקרב הח"כים החרדים, הרב כהנא אינו המקבילה של הרב סתיו. החרדים סרקו בשבע עיניים את פסקי הדין שלו בבית הדין הרבני כדי למצוא חומר ״מרשיע״, לשווא. הוא שמרן מרבני צהר, ותעיד היבחרותו בוועדת רבנים שנחשבה שמרנית, נטולת ייצוג נשי, ובה נציגים מקצה ישיבות הקו והר המור. הוא ניצח שם, כי רבים מאותם רבנים חששו מהקו הקיצוני של הרב הלוי.
את הקמפיין נאלץ הרב כהנא לקטוע בעקבות ההתפתחויות הביטחוניות שבגללן נקרא למילואים לתפקידו כסגן־אלוף בפיקוד העורף. ואולי על זה בדיוק הבחירות הללו: על השאלה האם תהיה כאן רבנות ראשית רלוונטית לציבור. כרגע זה נתפס כמו מאבק כוח פנים־דתי בין כמה משפחות מקושרות, אבל אולי בפעם הבאה גם הציבור יתעניין יותר, אם לא תוחמץ ההזדמנות וייבחר מועמד שליבו פועם בקצב של הדופק הישראלי.
