חזון הרבנות הראשית ייאלץ להמתין

בתחילת השבוע ייערכו בחירות לרבנים הראשיים, ומכשיר האק"ג המחובר לציונות הדתית פולט קו כמעט ישר. הלב שלנו אדיש. אין התרגשות, אין ציפיות, וכנראה גם לא יהיו הפתעות או אכזבות. הציונות הדתית (אם עוד אפשר לקרוא ל"מרכז הרב", התומכת במועמד חרדי מובהק, "ציונות דתית") שגדלה על תורת הגאולה הסוחפת והמלהיבה של מייסד הרבנות הראשית, הרב קוק, התפצלה לחמישה רסיסי מועמדים.

הרב מאיר כהנא, אב בית דין וסגן־אלוף במילואים, נבחר על ידי ועדת הרב אריאל שכללה רבנים מכל הקשת המגזרית, אבל יריביו לא הסכימו להפסיד בכבוד והתעקשו לרוץ אל התהום. סמוטריץ' נגרר אחרי מטבחון הרבנים החרד"לים המייעצים לו, תומך במי שהתחייב לא לרוץ, ומרסק את הסיכוי האחרון של הרב כהנא להיבחר.

התוצאה הצפויה היא שמה שהיה הוא שיהיה. הרבנות תמשיך לשמש כמכונת ג'ובים של משפחות השליטה החרדיות הציניות, ותמשיך להיות לא רלוונטית בשום צורה לעם היושב בציון, לא לקומה הרוחנית שלו ולא להכרעות ההלכתיות שלו.

וחזונו של הרב קוק על איחוד הקודש והחול, איחוד הנגלה והנסתר, איחוד המחנות, אחדות הניגודים, והמסר האוניברסלי של היהדות לעולם? החזון הזה ימתין עוד כמה שנים, עד שהתורה תפשוט את השק, ותצמח לנו כאן מנהיגות רבנית עם מוחין דגדלות שאפשר לשאת אליה עיניים.

כללי המשחק

שפי פז חיה חיים סוערים, ולא יכולה אחרת. היא נולדה עם דחף עז למאבק פוליטי, המקודד בתשתית מערכת ההפעלה שלה. מאז, כבר 72 שנה, אין לה רגע דל. מאבקים תמיד היו שם, אבל היא עברה תהליך שלא הרבה אידיאולוגים מרשים לעצמם: היא נתנה למציאות לבלבל אותה.

אחרי עשרות שנים שבהן ניהלה מאבקים להט"ביים וסוציאליסטיים במסגרת מפלגת מרצ, ובחרה לגור בדרום תל־אביב דווקא בשל הגיוון והרב־תרבותיות שבה – הבינה פז שסוגיית המסתננים היא פצצה מתקתקת שיצאה מכלל שליטה, ושהשמאל, כור מחצבתה, לא רואה את זה. כמי שחיה ונושמת את השטח, היא קלטה מהר ששכונות המסתננים הן לא רק צלחת פטרי למעשי ונדליזם, אלימות מינית, עבירות רכוש, סמים ואלכוהוליזם, אלא פצצה חברתית שפוגעת קודם כול בחלשים שבפריפריה.

פז באה מהמקום החברתי, והצטרפה לאנשי ימין שהונעו מנקודת המבט הלאומית. בימין התריעו כבר שנים שאם סוגיית המסתננים לא תנוהל, ישראל תמצא את עצמה בעוד שנים לא רבות עם מגזר מיעוטים בדלני חדש. אומנם כמעט כל מדינות המערב מתמודדות עם בעיות הגירה, אבל המאפיינים של ישראל חריגים ויוצאי דופן: מדינה זעירה; אחת הצפופות במערב; עם מחירי דיור לא הגיוניים בשל מחסור כרוני בקרקע; הטרוגניות חריפה בין מגזרים וקהילות; עם 20 אחוז בני המיעוט הערבי בתוך הקו הירוק, ועוד מיליוני פלסטינים באזורי לב הארץ המנהלים מולנו לחימה בעצימות משתנה. כדי לשמור על זהותה כמדינת הלאום של העם היהודי, ישראל לא יכולה, פשוט לא יכולה, לאפשר למיעוטים בדלניים נוספים להסתנן ולהכות פה שורש.

קשה להבין לאיזו תוצאה אחרת ציפו מהשופטת במקרה של שפי פז. מערכת אכיפת החוק לא יכולה להניח לכל מי ש"לא מוכן להכיר בה", גם אם לדעתו המטרה צודקת מאוד

מחאה חברתית היא לא דיבייט מנומס, והיא לא באה לעשות נעים בגב. היא צורמת, עוכרת שלווה, קקופונית לעיתים. מחאה באה לטלטל את הסדר הקיים ולערער עליו דווקא משום שאין לה כוח פוליטי "קשה". כבר במאה הקודמת נתפס הגרפיטי כנשקם של העניים, חלק בלתי נפרד כמעט מעולמות המחאה. "גרפיטי משמש פעמים רבות כמחאה פוליטית או מחאה נגד המשטר, כאמצעי להבעת דעה ולשיבוש תרבות", נכתב בוויקיפדיה. אבל כמו ב"מרי אזרחי לא אלים" – שעליו נכתבו אינסוף מאמרים הנלמדים בקורסים של תורת המשפט – מי שמרסס קירות צריך להיות מוכן לשלם את המחיר.

שורת פוליטיקאים מימין תקפו בחריפות את בית המשפט השבוע, לאחר פרסום גזר דינה של שפי פז. היא הואשמה בתכנון וביצוע שורת אירועי "השחתת מקרקעין" בריסוס כתובות גרפיטי, ובפריצה קולנית למסיבת חנוכה בגן ילדים שלומדים בו ילדי מסתננים. על פי האישום, פז הסריטה את מנהלת הגן ואת הילדים, ופרסמה את הסרטון בדף הפייסבוק שלה. פריצה דומה נוספת הייתה למרפאת לוינסקי, המעניקה שירות למסתננים.

הרושם מגזר הדין הוא שמה שהכריע את הכף לא היו אירועי הגרפיטי אלא הפריצה לגן. בית המשפט קבע כי פז והשותף שלה "פגעו באופן בוטה בתחושת הביטחון של ילדים קטנים, אשר מלבד היותם ילדים של אנשי הקהילה הזרה, אין להם דבר וחצי דבר עם מחאתם של הנאשמים". גזר הדין הטיל עליה 45 ימי מאסר וקנס בסך 2,000 שקלים.

קראתי את פסק הדין, ובכנות, אני מתקשה להבין לאיזו תוצאה אחרת ציפו מהשופטת להגיע. ראשית מדובר בהסדר טיעון, שבתי המשפט כמעט לא מתערבים בהם. פז לא רק הודתה בכל סעיפי האישום, אלא גם הצהירה שהיא גאה במעשיה ושלא הייתה פועלת אחרת: "הנאשמת הודיעה בפתח דבריה כי היא אינה מתחרטת ואינה מצטערת על מעשיה, וכי מעשיה בוצעו במסגרת מאבק לשחרור דרום תל־אביב מהכיבוש הזר והאלים של הקהילה הזרה. היא רק מצטערת על כך שלא עשתה מספיק. עוד הבהירה כי היא בזה לאכיפה הבררנית ועל הבחירה לדכא מאבק עממי וצודק, וטענה כי כתב האישום הוא תוצאה של אזלת ידה של המשטרה לאכוף את החוק".

וגם: "עוד טענה כי לבית המשפט אין סמכות לשפוט, להרשיע ולהעניש אותה, כי מדינת ישראל איבדה את הזכות לשפוט אותה ביום בו היא הופקרה. לעניין זה טענה כי היא חיה בשטח הפקר בו אין חוק וסדר".

הואיל ותקופת המעצר שנגזרה עליה קצרה יחסית, פז יכלה לבקש את המרתה בעבודות שירות. היא לא הסכימה להגיש בקשה כזו, כחלק מאי־האמון שהיא הביעה במערכת המשפט. מה שמחזיר אותנו לכללי המשחק: פז יכלה לבחור לנהל מאבק אחרת. בעיית המסתננים היא סוגיה לאומית, ובתחום הזה יש פעילים שעושים גדולות ונצורות בדרך הסיזיפית והקשה: פרסום מחקרים וניירות עמדה, הגשת עתירות, פרסום תחקירים, רתימת פוליטיקאים, השפעה על דעת הקהל. פז בחרה אחרת, בדרך קרובה יותר למה שמכונה "מרי אזרחי לא אלים", והבחירה הזו דורשת ממנה לשלם מחיר אישי, פשוט כי אי אפשר לרבע את המעגל. מערכת אכיפת החוק לא יכולה להניח לכל מי ש"לא מוכן להכיר בה" לעבור על החוק בפרהסיה, גם אם לדעתו המטרה צודקת מאוד.

לריב עם השומר

שר המשפטים יריב לוין פרסם את רשימת המועמדים מטעמו לתפקיד נשיא בית המשפט העליון, והכליל בה את כלל השופטים המכהנים בערכאה. למעט יצחק עמית ויוסף אלרון, כל השופטים הסירו את מועמדותם, אולם לוין מתעקש לקיים דיונים בהסתייגויות על מועמדותם שאיננה קיימת. בניגוד לארה"ב, בישראל אין שימוע פומבי למועמדים לשיפוט בערכאה העליונה, כך שלוין לא יקבל תמונות של שופטים מתפתלים מול טענות לניגודי עניינים או התנהגות שאינה הולמת בקריירה השיפוטית שלהם. מה הוא כן צופה לקבל? בעיקר מריחת זמן והדלפות מהדיונים לתקשורת.

הערה על התוכן, ואחריה על הצורה: מי שעוקב אחר לוין יודע שביטול הסניוריטי היה חלק מהותי מהמצע שלו, מאז ומעולם. לוין עקבי בטענתו שאם בית המשפט בוחר להתערב בסוגיות פוליטיות שנויות במחלוקת, הוא לא יכול לצפות שלנבחרי הציבור לא תהיה השפעה על הרכבו. הטענה שהושמעה השבוע בשמאל, שלפיה לוין מתעקש על התיקון בשליחות נתניהו, וזאת כדי להשפיע על זהות מי שישב בראש ועדת החקירה הממלכתית העתידית – היא טענה מופרכת. מנגד, גם עבור השופטים הסניוריטי הוא קו אדום ותיק. הם רוצים ששופט בעליון יכתוב פסקי דין רק על פי צו מצפונו המקצועי, ולא בשביל לרצות פוליטיקאים.

את המחלוקת הזו ניתן ליישב בפשרה הגיונית: לבטל את הסניוריטי אך לקבוע במקביל שבחירת נשיא לעליון תדרוש רוב של 7 מתוך 9 חברי ועדה, כמו בחירת שופט רגיל. מהלך כזה יבטיח שדמויות קיצוניות לא ייבחרו לנשיאות – לא שופט פרוגרסיבי מדי ולא שופט שמרן מדי. אף מחנה לא יבוא על סיפוקו, אבל מערכת המשפט תמורכז, והשופטים ייבחנו בעיקר על בסיס המקצועיות והמזג השיפוטי שלהם.

אלא שבנקודת הזמן הנוכחית הבוערת, אין לחברה הישראלית אפשרות להכיל שום שינוי בסטטוס־קוו, והמהלכים של לוין הם הטרלה שאין לה ערך ממשי מעבר לעצם ההטרלה. אם לוין היה פועל כפי שפעל במינויים לשלום ולמחוזי, הוא היה יכול לקדם דיל: להסכים להשארת הסניוריטי ולמנות שני שופטים שמרנים לעליון בהסכמה. בדרך זו הוא היה משפיע לטווח ארוך על פסקי בית המשפט. כרגע נראה שחשוב לו יותר לריב עם השומר מאשר לאכול את הענבים, ואת מחיר הקטטה המיותרת הזו משלמים כולנו.