למשא ומתן על הסכם קיבוצי יש מאפיינים קבועים. ככלל, ארגוני עובדים רוצים דבר אחד: תוספות שכר. משרד האוצר מעוניין בדרך כלל לשלם כמה שפחות, ואם כבר הוא נדרש לשלם – הוא שואף לקבל בתמורה שינויים מבניים משמעותיים, שישפרו את המערכת ויאפשרו לספק לאזרחים שירות טוב יותר. ארגון העובדים מצידו מעדיף לחולל כמה שפחות שינויים ולקבל כמה שיותר תוספות שכר, ורצוי גם שהתוספות האלה יהיו "ניטרליות", כלומר יינתנו על פי ותק ובאחוזים.
השבוע, אחרי שנתיים של משא ומתן רצוף עיצומים, כולל שביתה בת שמונה ימים בפתח שנת הלימודים הנוכחית, נחתם סוף־סוף הסכם שכר עם ארגון המורים. בהתאם לכללי הטקס, מה שעניין את ארגון המורים היו תוספות השכר שהוא קיבל, ומה שעניין את משרד האוצר היו הרפורמות שהארגון הסכים להן.
ההישגים החשובים מבחינת רן ארז הם לא אלה שהוא התפאר בהם, אלא אלה שחבויים באותיות הקטנות של ההסכם. בראש סדר העדיפויות שלו, הדבר שהוא נאבק עליו יותר מכול: תקציבים לארגון שלו עצמו. ההסכם כולל תוספת קבועה של 15 מיליון שקלים בשנה ל"קרן הרווחה" של הארגון. הסכום הזה מצטרף ל־13.5 מיליון שקלים בשנה שכבר מועברים לארגון ואיש אינו יודע מה נעשה בהם, ול־50 מיליון שכבר קיבל בשנה שעברה, כחלק מהסיכומים סביב ההסכם הקודם, שלא נחתם בסופו של דבר; כאגודה עות'מאנית, ארגון המורים איננו חייב בדיווח, פיקוח או שקיפות בנוגע לתקציביו. עוד כמה מיליוני שקלים הולכים לתקציבי רווחה נוספים, למענקי פרישה, לקרן הלוואות של ארגון המורים, לקרן ימי מחלה ולפעילויות עבור גמלאים. כל זאת באדיבות כספי המיסים שלכם, ועל חשבון הישגים למורים עצמם.
ההישג השני של ארז הוא הסתרת העובדה שהמורים הפסידו מהתארכות המאבק שהוא התעקש עליו. ארז התפאר בתוספת 2,000 שקלים לשכרם של המורים, אבל לא סיפר להם שהם יכלו לקבל את אותה תוספת בתנאים טובים יותר כבר בשנה שעברה. תוספת של 2,000 שקלים, בפריסה של כמה פעימות הוצעה וסוכמה כבר בפתח שנת הלימודים הקודמת. הפעימה הראשונה הייתה אמורה להתחיל בתוספת של 1,400 שקלים, ואילו כעת היא תעמוד על 1,200 שקלים בלבד. במקום תוספת השכר שהמורים יכלו כבר לקבל בשנה הקודמת, הם יקבלו עכשיו מענק חד־פעמי של 9,600 שקלים, שהם למעשה תשלום רטרואקטיבי של 800 שקלים לחודש לשנה האחרונה. התשלום הזה לא יהווה חלק מהשכר, והמורים לא יקבלו בגינו זכויות סוציאליות. את ימי השביתה המורים יצטרכו להשיב: בגין יומיים ינוכה שכרם, ואת חמשת הימים האחרים יתבקשו להחזיר בחופשות. אלא שבשורה התחתונה, בתלוש המשכורת, המורים לא יראו מינוס כואב, אלא פלוס משמח בדיוק לקראת החגים. ההפסד נשאר תיאורטי, המענק ממשי. המורים הפסידו, אבל ההפסד הוסווה היטב.
שקט לחמש שנים
רן ארז בחר לגרור את המערכת כולה לשנה נוספת של עיצומים רק בגלל סירובו העיקש לחוזים אישיים במערכת החינוך. אבל בסופו של דבר הוא נאלץ להסכים גם להם. השביתה שלו קרסה מחוסר לגיטימציה ציבורית ובעקבות הפרתה הפנימית. רשויות רבות החריגו את עצמן, ומורים רבים פשוט הלכו ללמד. יהיו חוזים אישיים בתיכונים בישראל, אבל בעקבות סדרה של התניות שהוא הציב לחוזים הללו, הם כנראה רחוקים ממה שהייתם קוראים לו "חוזה אישי" בכל תחום עבודה אחר. הם יהיו קצובים בזמן, וכדי להאריך אותם תידרש הסכמה של ארגון המורים.
בנוסף, האפשרות של חוזה אישי לא תהיה פתוחה למורים מהמערכת אלא רק למי שמגיע אליה מבחוץ – דרישה של ארגון המורים, כמובן. השכר המשודרג יינתן רק למי שמגיעים מחוץ למערכת, לא חלילה למורים שנמצאים בתוכה; אלה ימשיכו לעבוד תחת התנאים שמכתיב רן ארז. במקום לתת למורים אפשרות בחירה בין חוזה אישי עם שכר גבוה וגמישות תעסוקתית, ובין הסכם קיבוצי עם קביעות ושכר שיעלה באיטיות עם הוותק – רן ארז נלחם על דבר אחד: לשמר את המורים תחת שליטתו. לאחר שנה שלמה של קמפיין תחת הכותרת "המורים לא יהיו עובדי קבלן", התברר שרן ארז פשוט רוצה להיות קבלן המורים היחיד במדינה הזאת. או שתעבוד דרכו, או שלא תעבוד כמורה בכלל.
לאחר שנה שלמה של קמפיין תחת הכותרת "המורים לא יהיו עובדי קבלן", התברר שרן ארז פשוט רוצה להיות קבלן המורים היחיד במדינה הזאת
וכמובן, הישגו הגדול הוא הורדה מוחלטת מהשולחן של האפשרות להקל על פיטורי מורים. כיום, מי שרוצה לפטר מורה גרוע צריך להיכנס לנתיב ייסורים מורכב, רצוף ועדות ומפקחים. זו כנראה הסיבה לכך שמערכת שמעסיקה כ־200 אלף מורים, מפטרת מדי שנה מספר חד־ספרתי של מורים, אם בכלל. במשרד האוצר רצו לפשט ולקצר את הוויה דולורוזה הזאת, אבל זה כבר יחכה כנראה להסכם הבא.
כדי לקבל את כל אלה נדרש רן ארז להסכים לסדרה של שינויים מבניים שמשרד האוצר ביקש לקדם. בניגוד לדרישתו, הרוב המוחלט של תוספות השכר יינתנו בצורה חכמה, לא רק על פי ותק. חלק הארי של התוספת יינתן כסכום שקלי אחיד לכל המורים, בסך 2,000 שקלים. למורה ותיק שמרוויח 20 אלף שקלים, זוהי תוספת של 10%; למורה צעיר, שמרוויח עשרת אלפים שקלים, זוהי תוספת של 20%. ככל שיצומצם הפער האדיר בין שכרם של מורים צעירים למורים ותיקים, יהיה אפשר להביא צעירים איכותיים לתחום ההוראה.
שאר התוספות יינתנו למורים שלוקחים על עצמם אחריות נוספת ותפקידים ניהוליים בבתי הספר. מחנכות יקבלו גמול מוגדל של 10% או 1,000 שקלים לפחות; יועצות חינוכיות יקבלו גמול מוגדל בשיעור של 12 עד 18 אחוזים; רכז שכבה יקבל גמול מוגדל בשיעור של 6% או 1,000 שקלים לפחות; רכז פדגוגי יקבל גמול מוגדל של 8%, ועוד. ישנן תוספות מיוחדות למורות לאנגלית ולכימיה, שני מקצועות במחסור ניכר, וכן גמולים גמישים שהמנהלים יוכלו להעניק למורים על פרויקטים מיוחדים או על תפקידים מיוחדים שהם מבצעים בבית הספר, לפי בחירתם. מנהלים וסגני מנהלים יקבלו שדרוג לשכרם, באופן שהולם את האחריות הרבה המוטלת עליהם.
בנוסף, ההסכם כולל נושא מעניין ובעל פוטנציאל משמעותי: תוספת שעה פרונטלית לכל המורים, תמורת צמצום שעות פרטניות. מצד אחד המהלך מגדיל את העומס על המורים, שיתבקשו ללמד 25 שעות פרונטליות מדי שבוע, מצד שני הוא יוכל לסייע מאוד בצמצום המחסור במורים במערכת. תוספת שעה שבועית לכל מורה, שקולה לתוספת של אלפיים מורים בכל המערכת. במערכת שנמצאת עם מחסור מתמיד במורים, זהו שינוי משמעותי. אם מצרפים אותו לתוכנית שנכנסה השבוע לטיוטת חוק ההסדרים, וכוללת את קיצור שבוע הלימודים לחמישה ימים, מערכת החינוך עשויה לעבור ממצב של מחסור מתמיד לעודף במורים, שיאפשר אפילו סינון על בסיס איכות. אחרית הימים ממש.
ההישג השלישי של משרד האוצר הוא התחייבות ל"שקט תעשייתי" במערכת החינוך לחמש שנים קדימה, שארגון המורים התחייב לא לנקוט במהלכן עיצומים או שביתות. ניסיון העבר מראה שרן ארז מוצא דרכים לעקוף סעיפים כאלה ועדיין להכריז על סכסוכי עבודה, אבל לסעיף הזה יש תוקף בבית הדין לעבודה, ובמקרה של שביתה או עיצומים רציניים הוא עשוי להוציא צווי מניעה. הדבר מקנה למערכת יציבות לחמש השנים הקרובות, במקום ארבע שנים כפי שדרש ארז בתחילה, ודוחה תוספת נוספת לשכרם של המורים בעוד שנה. גם את המחיר הזה הצליח רן ארז להסתיר.
אופק חדש ישן
ככלל, להסכמים וסיכומים יש תועלת מוגבלת. כאשר קיים אינטרס מובהק וישנה קבוצת לחץ מאורגנת, יצירת תנאים משפטיים או מגבלות רגולטוריות לא תועיל כשלעצמה. ארגוני העובדים יודעים טוב יותר מהפקידות איך לשחק עם תנאי הסכמים, והם נשארים שם הרבה אחרי שכל האחרים עוזבים.
במסגרת רפורמת אופק חדש למשל, ניסה שר החינוך דאז גדעון סער לקדם מודל שכר חדש במערכת החינוך, שמכניס אלמנטים של מצוינות למערכת. במסגרת אותו ההסכם נקבע כי שכר המורים יעלה לא רק על סמך ותק אלא גם על פי דרגות, שהמעבר ביניהן ייעשה על בסיס השכלה וותק. קידום לדרגות העליונות, 7־9, לא יהיה אוטומטי אלא ייקבע על פי הערכות איכות, והן יישמרו למורים הטובים ביותר. רק 10% מהמורים יוכלו להיות בדרגה 7, עד 5% בדרגה 8, ו־3% בלבד יעפילו לדרגה העליונה ביותר. כך, חשבו במשרדי החינוך והאוצר, יינתן אופק קידום מקצועי שבצידו תגמול משמעותי למורים המצוינים באמת.
אלא שמספר שנים חלפו, המכסות הגיעו למיצוי, מורים לא קודמו עוד לדרגות הגבוהות באופן אוטומטי – והלחץ מהסתדרות המורים התחיל לתת את אותותיו. הסתדרות המורים דרשה שיותר ויותר מורים יוכלו להיכנס לדרגות השכר הגבוהות, והיא תבעה להקל ואז לבטל את ההתניות שהושמו על הדרגות האלה. בסופו של דבר היא הצליחה. ב־2017 בוטלו המכסות על הדרגות הגבוהות, וכיום כל מורה יכול להגיע אליהן על פי ותק והשתלמויות בלבד, בלי שום דרישה למצוינות או התניות מקצועיות אחרות. עשר שנים אחרי שנחתם הסכם אופק חדש, אף אחד ממי שחתם עליו לא נשאר במקומו. כל הפקידות הרלוונטית במשרד האוצר התחלפה, וכך גם שרי האוצר והחינוך, רק הסתדרות המורים נשארה, שחקה את המערכת וביטלה את האלמנט היחיד במודל השכר שניסה לעודד מצוינות.
מי שחושב שארגוני המורים לא יוכלו לעשות את זה גם עכשיו, טועה. גם אלף התפלפלויות משפטיות והסכמים מפורטים לא ימנעו את זה. כך למשל, בהסכם החדש סוכם על "גמולים גמישים". מנהל יוכל להעניק תוספת שכר למורה שלוקח על עצמו תפקיד מסוים או פרויקט מיוחד, לכאורה לפי שיקול דעתו של המנהל. הכוונה היא לתת תגמול למורים מצטיינים, כאלה שלוקחים על עצמם אחריות נוספת, וגם להעניק למנהל גמישות בניהול המשאב האנושי שלו – למשל אם הוא רוצה לקדם פרויקט מיוחד בבית הספר. אולי בהתחלה זה יעבוד, אבל אחרי שנה או שנתיים ארגון המורים יתחיל ללחוץ על משרד החינוך, וזה יוסיף עוד ועוד התניות שיהפכו את העניין לכל כך מסורבל, שאף מנהל לא ירצה להתעסק איתו. לחילופין, יקבעו שהתוספת יכולה להינתן רק למורה אחד לשנה אחת, כדי לאלץ מנהלים לתת אותה לכל המורים ברוטציה. כך תהפוך תוספת שהייתה אמורה לתגמל מצוינות ואחריות, לחסרת משמעות.
מזיזים את המחט
ייתכן שההסכם שהושג כעת הוא הכי הרבה לימונדה שאפשר להוציא מהלימון החמוץ של ארגון המורים, אבל צריך לומר בכנות: הרפורמות שמערכת החינוך זקוקה להן לא יגיעו מהסכמי שכר עם ארגוני המורים. אלה חלומות באספמיה. המרחב האפשרי שבתוכו אפשר להגיע להסכמות עם ארגוני המורים הוא מוגבל מלכתחילה, ומהדיונים איתם תמיד יוצאים בשן ועין. למי שהתאכזב השבוע מהישגי הסכם השכר, היו כנראה ציפיות גבוהות מדי לכתחילה. השינויים הדרושים במערכת החינוך יקרו רק אם למשרד ייכנס שר נחוש שיניח על השולחן רפורמה רצינית וילך איתה עד הסוף. הטיוטה של הרפורמה הזו קיימת כבר יותר מעשרים שנה: דו"ח דוברת. רבים מהשינויים החיוניים שהוועדה הזו המליצה עליהם, כרוכים רק בשינוי תקנות ונהלים בתוך משרד החינוך עצמו, ללא צורך בהסכמים ובהליכי חקיקה.
בסופו של דבר, שינויים של ממש במערכת החינוך לא יגיעו מניסיונות פשרה עם ארגוני המורים, אלא רק מתחרות שתוצב בפניהם. הגיע הזמן להתחיל לחשוב על יצירת שינוי במערכת החינוך, במודל של הרפורמה בנמלי הים. עשר שנים של ניסיונות לרפורמות, תוכניות התייעלות ומהלכי הפרטה כושלים, הסתיימו במסיבות ניצחון של יו"ר ועד העובדים אלון חסן על הרציף בנמל אשדוד. לא הפרטה ולא התייעלות, רק שביתות ענק שהובילו להסכמים עם תשלומי עתק לוועדים, ובלבד שיפסיקו לפגוע ביחסי הסחר של ישראל. בסופו של דבר, שר התחבורה דאז ישראל כ"ץ החליט לוותר על הניסיון להפריט את נמלי חיפה ואשדוד, ופשוט בנה להם מתחרים מעבר לכביש. נמל המפרץ בחיפה הוקם בסמוך לנמל חיפה, נמל הדרום הוקם בסמוך לנמל אשדוד. פתאום הנמלים הוותיקים נדרשו להתחרות בנמלים חדשים, מתקדמים ויעילים. התחרות אילצה אותם להשתפר, וגם אם לא – ליבואנים הייתה לפחות אלטרנטיבה.
תחת ארגוני המורים והאינטרסים שלהם, מערכת החינוך הישראלית לא תוכל להשתנות באמת לכיוון של גמישות ומצוינות. המקסימום שנראה הוא עוד הסכם או סעיף שיזיז את המחט במילימטרים. מה שהמערכת צריכה זו תחרות שתנער אותה מצד בתי ספר, ויוזמות חינוכיות שלא יישלטו על ידי ארגוני המורים אלא, שומו שמיים, יבנו מודל שכר אחר ויציבו חזון פדגוגי חדש. כזה שיתגמל מצוינות, יבחר את המורים הטובים ויפטר את הגרועים. כל עוד ארגוני המורים נשארים עם יד על השאלטר של הגורם החשוב ביותר במערכת – המורים – לא באמת תהיה לה תקנה.
