לצד הגזירות הכלכליות שמתכנן שר האוצר על רקע הגירעון המתעצם, הממשלה נערכת גם לעליית מדרגה במלחמה בהון השחור, וטיפול שורש באובדן ההכנסות למדינה שהוא יוצר. אחד הרעיונות המרכזיים שעומדים כרגע על הפרק הוא האפשרות לבטל את שטר ה־200 שקלים, כחלק מהמלחמה בארגוני הפשע חובבי המזומנים. תכף נתייחס לשטר הכחול ולרעיון לחסל אותו, אבל לפני כן קצת רקע.
השימוש במזומן מהווה שנים ארוכות דלק עיקרי להלבנת הון, העלמות מס, מימון טרור ועוד. זהו אמצעי תשלום זמין, אנונימי ונוח להעברה, שמשמש קרקע פורייה ל"כלכלה שחורה" – פעילות פיננסית לא מדווחת, המתקיימת מחוץ למערכת הממוסדת. "המודיעין הפיננסי מלמד על קיומו של קשר ישיר בין השימוש במזומן לפשיעה הפיננסית, לרבות הלבנת הון, מימון טרור ועבירות מס המביאות לאובדן הכנסות מדינה, כתוצאה מאי־דיווח על פעילות במזומן או הלבנת תוצריה", נקבע בדו"ח השנתי של הרשות לאיסור הלבנת הון. ההערכות הן שהכלכלה השחורה תופסת כ־20% מהתוצר הישראלי – יותר מ־200 מיליארד שקל שאינם מדווחים. תשלום המס הפוטנציאלי בגינם מגיע לעשרות מיליארדי שקלים, כסף שהקופה הציבורית מפסידה.
כמעט שש שנים חלפו מאז כניסת החוק להגבלת השימוש במזומן, ושלוש שנים מאז הקשחתו. בגרסתו הנוכחית, אזרחי ישראל אינם רשאים לבצע עסקאות מזומן בסכום של 6,000 שקל ומעלה. מאז הוטלו יותר מ־4,000 קנסות, בגין עסקאות במזומן שנעשו בניגוד להוראות. אלא שלמרות הקשחת החוק והמאמץ לאכוף אותו, ואף שאמצעי התשלום הדיגיטליים והאלקטרוניים רק הולכים ומתרבים, מפתיע לגלות שמדינת ישראל מוצפת כיום במזומנים יותר מאי־פעם. מאז החלת החוק, היקף המזומנים בישראל זינק בלא פחות מ־53%. מסכום של 86 מיליארד שקל בתחילת 2019, לסכום של 131.7 מיליארד שקל נכון לאוגוסט 2024. בעשר השנים האחרונות גדלה כאן כמות המוזמן ביותר מ־115%.
כן, מדינת ישראל רוויה בשטרות, והיא בשיא של כל הזמנים. על פי נתוני מחלקת המטבע של בנק ישראל, מתוך כ־885 מיליון שטרות שמסתובבים כאן, הרוב, 524 מיליון שטרות, הם בערך המרבי של 200 שקלים. ואיפה כל הכסף הזה? ובכן, רק 10% ממנו נמצא בכספות הבנקים או במרתפי בנק ישראל. השאר מסתובב, ולרשויות, גם אם הן לא ירצו להודות בכך, אין ממש מושג היכן. ההנחה הרווחת היא שחלק מהכסף הזה עושה את דרכו לעסקאות פשע ולהעלמות מס.
שטר עם שבב אלקטרוני
כפי שניתן לראות מהנתונים, הרוב המכריע של השטרות הוא בערך הגבוה ביותר. זה קצת מוזר, שהרי לפחות אצל אזרחים נורמטיביים שומרי חוק, השימוש בשטרות הגדולים הוא בסך הכול נדיר יחסית. אז מי בדיוק משתמש בכל מאות מיליוני השטרות הללו?
ובכן, זו הסיבה שממשלת ישראל שוקלת כעת לטפל דווקא בשטרות אלה. התזה הזו נשענת בעיקרה על תיאוריות כגון זו של פרופ' קנת' רוגוף. רוגוף, ששימש בין השאר כמרצה באוניברסיטת הרווארד וככלכלן הראשי של קרן המטבע העולמית, כתב על הנושא ספר בשם "קללת המזומן". השימוש בשטרות גדולים בארה"ב הוא נדיר למדי, מסביר רוגוף, ולמרות זאת 80% ממחזור המזומן הם שטרות של מאה דולר. על פי רוגוף, רוב הפשיעה שנעשית בחסות המזומן מסתמכת על שטרות בעלי ערך גבוה. הרי פושעים לא מסתובבים עם מזוודות מלאות ב"סטפות" של חמישה דולרים או 10 אירו, אלא בחפיסות מהודקות של שטרות בסך 100 דולר או 500 אירו. לפי התזה שלו, צעד פשוט יכול לתרום רבות למיגור הפשיעה: חיסולם של השטרות הגדולים בכלכלות המתקדמות. הפעילות הכלכלית של מפירי החוק תהפוך לקשה הרבה יותר, ועל כן היא תלך ותצטמצם באופן טבעי.
בבנק ישראל מתנגדים לביטול שטר ה־200, אבל עם כל הכבוד, טבעי שגוף האחראי על הדפסת הכסף וניהול המזומנים של המדינה לא ימהר לוותר או לקצץ בפעילות שלו
אכן, מדובר בצעד דרסטי שיש לו מחיר גבוה: הוצאה של מאות מיליוני שטרות מהמחזור והדפסה של שטרות חדשים בערכים נמוכים, זאת לצד שינוי חד מצד הציבור בהרגלי השימוש במזומן. המתנגדים טוענים כי הניצול העברייני של השטרות הגדולים איננו מצדיק "ענישה קולקטיבית" שתפגע בכלל האוכלוסייה שומרת החוק. גם בבנק ישראל מתנגדים למהלך. השבוע שלח הבנק המרכזי הודעה לקונית ובה נאמר כי ״בנק ישראל יציג את עמדתו המקצועית בנוגע למהלך כזה, ככל שיעלה לדיון". בבנק מקפידים להדגיש כי "הסמכות לביטול שטרות על פי חוק הינה של הנגיד, ועד כה לא הוצג צידוק מקצועי מבוסס דיו לביטול שטר כזה או אחר".
על פי גישתם של רוב הבנקים המרכזיים בעולם, שהם היצרנים והמווסתים של מזומנים בשוק, לא נכון להתערב באופן דרסטי ב"תהליכים הטבעיים" של המעבר ממזומן לאמצעי תשלום דיגיטליים. "המזומן הוא ללא ספק אמצעי שגורמים עברייניים משתמשים בו, אבל הוא לא מטרה בפני עצמה", אמר לי פעם אחד ממנהלי מחלקת המטבע בבנק ישראל.
אבל עם כל הכבוד, טבעי שגוף האחראי על הדפסת הכסף וניהול המזומנים של המדינה לא ימהר לוותר, לשנות או לקצץ בפעילות שלו. ועם זאת, אי אפשר להתעלם מהזינוק החד בהדפסת השטרות בשנים האחרונות, ומהעובדה שהשוק מוצף במזומנים ומתדלק העלמות מס וארגוני פשע. יש להניח שהבנק המרכזי לא מעוניין לתדלק את הפשיעה, אבל נוצר רושם כאילו הוא מתעלם מהמאמצים הלאומיים בנושא.
האם התיאוריה של חיסול השטרות הגדולים עמדה אי־פעם למבחן המציאות? התשובה מורכבת. ב־8 בנובמבר 2016 הכריזה ממשלת הודו במפתיע על צעד חסר תקדים: הוצאתם מהמחזור של כל השטרות בסך 500 ו־1,000 רופי, השטרות הנפוצים ביותר במדינה. בנאום מיוחד הודיע ראש הממשלה מודי כי בתוך פחות מחודשיים השטרות הללו יהפכו ל"פיסות נייר חסרות ערך". מיליונים צבאו על סניפי הבנקים בהודו, מתגודדים בתורי ענק כדי להיפטר מהשטרות שברשותם. ראש הממשלה מודי לא רק נפטר מהשטרות הישנים, אלא גם הכריז על כניסתם של שטרות חדשים, על סך 500 ו־2,000 רופי, שהוטמע בהם שבב אלקטרוני כדי לעקוב אחר מסלולם.
ובכן, מעבר לכאוס שנוצר, הצעד הזה לא נחל הצלחה מיוחדת, והשפעתו על ההון השחור לא הייתה דרמטית. בכלל, במרוצת השנים נטען שהמהלך נועד בעיקר כדי להילחם בתופעת זיופי השטרות בהודו, ופחות בהון השחור. לפני כשנה הודיע הבנק המרכזי של הודו על מהלך נוסף – ביטול השטר הגבוה ביותר, על סך 2,000 רופי. הפעם זה נראה קצת יותר דומה ל"תיאורית השטרות הגדולים". בכל מקרה, מוקדם מדי לבחון את ההשפעה על הכלכלה שם.
בחזרה אלינו. ככל שמהלך כזה רלוונטי, הוא מחייב התאמה ודיוק. מצד אחד עליו להיות אפקטיבי ולהוכיח הצלחה במיגור ההון הלא מדווח. מצד שני חובה לתת מענה לאוכלוסייה, מבוגרת ברובה, שמשתמשת בעיקר במזומן בגלל חשש מטכנולוגיה או קושי לשנות הרגלים, ומתקשה לעבור לאמצעים דיגיטליים. כך גם עסקים שלא מעוניינים לשלם עמלות גבוהות לכל מיני חברות פיננסיות וטכנולוגיות, ששולטות בהעברות הכספים ואמצעי התשלום.
מתחת לבלטות
כשעוסקים בבעיית המזומן והדלק שהוא מספק לפשיעה ולהעלמות המס, אי אפשר להתעלם מהדומיננטיות שלו בחברה הערבית ומתרומתו לפשיעה הנרחבת שם. באופן טבעי, בקרב אוכלוסיות שהן מוטות שימוש במזומן, בוודאי כאלו שאוגרות מזומן, גם שיעור העלמות המס גבוה. למה? כי זה אפשרי. אין ספק ששגשוג הפשיעה במגזר נובע מתפוצת המזומן שם, שמשמש כדלק העיקרי לפעילות עבריינית. בנובמבר 2021 הוקם צוות בין־משרדי כדי לבחון את הנושא הזה בדיוק, ובחודש מאי 2022 פרסם הצוות את הדו"ח שלו. בין השאר עולה ממנו כי נכון לשנת 2022, מידת המעורבות של החברה הערבית בהון השחור בישראל מגיעה ל־50%, הרבה יותר משיעורה באוכלוסייה. אבל נראה שהחוק לצמצום השימוש במזומן לא ממש מצליח לצמצם את התופעה.
כיום, על אף הגבלת השימוש במזומן, אין איסור להחזיק במזומן. אפשר להחזיק גם מיליון שקל מתחת לבלטות ואין בכך שום עבירה, שכן האיסור הוא לבצע עסקה מעל הסכום שנקבע. הבעיה היא שזה בדיוק הכר הפורה שעל גביו מתפתחות הפשיעה וההעלמות המס. לפני כשנה וחצי ביקשו במשרד האוצר לקדם הוראה שלפיה אזרחי ישראל יוכלו להחזיק ברשותם מזומנים עד לסכום של 200 אלף שקל; מעבר לכך, זו כבר תהיה עבירה פלילית. בנוסף, על החזקת סכום הגבוה מ־100 אלף שקל תהיה חובה לדווח לרשות המיסים. החוק היה אמור לחול באופן מדורג, כך שהציבור יוכל להתאים את עצמו לשינוי. ואולם בסופו של דבר ועדת הכספים החליטה שלא לקדם אותו.
כן, מדובר בצעד דרסטי, אבל טיפול אמיתי בפשיעה חייב לכלול גם הגבלה על הימצאות המזומן, ולא רק על עסקאות מסוימות שנעשות באמצעותו. עם הכנה ראויה, התאמה מדורגת ומתן מענה לבעיות אובייקטיביות הקיימות בשטח, אפשר ליישם מהלך כזה. מי שכבר מחזיק באמתחתו מזומן בסכומים גדולים, יוכל לעבור תהליך מזורז של דיווח ו"גילוי מרצון" כדי להפקיד אותו בבנק, תוך התחשבות במהלך הכולל וגישה מקילה. בתהליך כזה, הררי המזומנים והשטרות הגדולים יהפכו למחזה נדיר. קשה לחשוב על פגיעה אנושה מזו בהון השחור ובכלכלה השחורה בישראל.
אז אומנם הציבור הערבי ומוסדות פיננסיים מוסדרים לא כל כך הולכים ביחד. יש סלידה, ניכור, חוסר אמון, חשש ואפילו מחסור פיזי של בנקים ביישובים הערביים. אך אלה בדיוק הסוגיות שמדינת ישראל צריכה לטפל בהן, כולל השקעה בהסברה והדרכה, פישוט תהליכים ומתן שירותי בנקאות בסיסיים, נגישים ובחינם לכל דורש (זה עולה כסף, אך אין ספק שזה ישתלם). זה נכון גם לגבי אוכלוסיות אחרות מוטות מזומן, כגון הציבור החרדי.
גם אנשים נורמטיביים שמסיבות שונות משתמשים בעיקר במזומן, יכולים להבין את הצורך בצעדים דרסטיים כדי למגר את הפשיעה המשתוללת במגזר הערבי בפרט ובמדינה בכלל, פשיעה שהמזומן הוא הדלק שלה.
