המתקפות על חיזבאללה בשבוע שעבר – אלה שצה"ל נטל עליהן אחריות, ואלה שיוחסו לישראל על פי פרסומים זרים והשערות מקומיות – הביאו למבוכת אולפנים. מצד אחד, אי אפשר היה שלא להתפעל מרמת התחכום, ההפתעה וההצלחה של הפעולות השונות. מהצד האחר, עוד לא נולדה הצלחה ישראלית ממלכתית שתצליח להתגבר על החמיצות המובנית בקשר שבין אדם מעונב למיקרופון שלו. בכירי השדרים והמנחים הקפידו להמעיט במילות שבח, ולעבוד מיד לשאלה הקיומית: מה התכלית? מה זה נותן? איפה פה האסטרטגיה ולאן כל זה מוביל, "עם כל הכבוד וההערכה, כמובן". כמובן.
24 שעות אחרי מתקפת הביפרים הגיעה מתקפת מכשירי הקשר, ויומיים אחריה הסיכול הממוקד רב־המשתתפים בצהרי שישי – אירוע שהתאפשר אולי בשל היעדר דרכי תקשורת אחרות בין צוררינו, כשהם בדרך לעוד פעולת טרור נגד ישראל. את כל אלה לא צפו יושבי האולפנים מראש, כמובן, מה שלא מנע מהם להשיל מעליהם כל מידה של צניעות, ולייחס למנהיגות המדינית והצבאית היעדר תוכנית פעולה. נראה שהמטכ"ל לא מרגיש צורך לעדכן אפילו את עורכי האקטואליה והשדרים הבכירים בצעדיו הבאים, והם מגיבים בהתאם. כמי שנקודת המוצא שלהם כלפי מערכות המדינה היא חשדנות מתובלת בקורטוב של בוז עמוק, גם שרשרת מבצעים מהסרטים מצליחה להשאיר אותם עם רגליים על הקרקע הבוצית של הפסימיות הקיומית.
אפשר להבין במידה מסוימת את הצורך להמשיך ולבקר את הצבא ואת הממשלה, אחרי שבשמיני עצרת נראו חסרי אונים מול הקל שבאויבינו. אולם מה שמאפיין יותר את החשדנות והבוז, הוא קודם כול היעדר אמון בטוהר כוונותיהם של מקבלי ההחלטות. אפשר לבטל את זה על הסף, ואפשר לקחת את הבעיה חובקת־כול הזו לתשומת לב ההנהגה.
אכן, מי שחושד שנתניהו וממשלתו נטולי כל כוונות חיובית, ושהחתירה להשכנת ביטחון ורגיעה במדינת ישראל מהם והאלה – אי אפשר לשכנע אותו אחרת. באותה קנאות של מעריץ עיוור, רק להפך, כל פעולה תתפרש אצלו בהתאם – בפרשנות השלילית והאינטרסנטית ביותר שניתן להעלות על הדעת, ובייחוס אדישות גמורה לגורל העם, החטופים והמדינה מצד נבחרי הציבור, בדגש על אחד מהם. אולם מי שפנוי להקשבה, ראוי שגם יקבל תשובות. מחדלי 7 באוקטובר נערמו זה על גבי זה למגדל בבל שמאיים לגעת בשמיים, ומישהו צריך לעשות פה סדר ולדבר בשפה אחידה. כזו שאפשר להקשיב לה, להבין אותה, להזדהות איתה.
לפנינו ימים בהם נבחרי הציבור יצטרכו לגלות קור רוח, משמעת וציות מלא לפקודת העורף: תלמדו לעבוד יחד ולהסתדר
המתקפות הישראליות המשפילות (וטוב שכך) בלבנון ובסוריה הביאו בעקבותיהן כוננות ספיגה בצד שלנו, וגרמו לראש הממשלה ולשר הביטחון לצאת בהצהרות שביקשו מהציבור, בין השאר, לשמור על קור רוח מול אפשרויות התגובה של חיזבאללה ושותפיו. נראה שגם לציבור עומדת הזכות לפנות אל השניים בחזרה בדרישה דומה. "לפנינו ימים בהם הציבור יצטרך לגלות קור רוח, משמעת וציות מלא להנחיות פיקוד העורף", אמר יואב גלנט. "ההבדל בין הצלחה לאי הצלחה נעוץ בכך שהאזרחים נכנסו לחדרים מוגנים ולמקומות אחרים בהתאם להנחיות שנתנו להם, זה הציל חיים".
ואנחנו מבקשים מהנ"ל כנ"ל: לפנינו ימים בהם נבחרי הציבור יצטרכו לגלות קור רוח, משמעת וציות מלא לפקודת העורף: תלמדו לעבוד יחד ולהסתדר. בלי איומי פיטורין ובלי אופוזיציה מבית. בלי לנדנד את ספינת המלחמה בדיוק כשהיא נדרשת להתפקסות מלאה על היעד וחתירה משותפת לעבר המטרה. ההבדל בין הצלחה לאומית לאי הצלחה נעוץ בכך שמנהיגים נכנסים למגננות מיותרות, ומבזבזים משאבי אמון על מאבקים פוליטיים בהתאם להנחיות שקיבלו מ"הבייס" ומהיועצים העסוקים מדי בקרבות הפנימיים.
נבחרתם להנהיג, תנהיגו. זה מציל חיים. ומדינה.
הצעת אמון
מפגשי שיח בין מגזרים מצליחים להפתיע לא רק נוכח גילוי עומק התפיסה של המחנה השני, המורכבות שמאחורי כל מה שהצלחנו לשטחַ לשיח רשתות רדוד, אלא גם בחרדה ההדדית ובעומק היעדר האמון בין הצדדים.
למרבה ההפתעה, לא מעט משוכנעים שסוגיית החטופים מדירה שינה מעיני חצי העם בלבד, בעוד החצי השני ויתר עליהם לחלוטין. לשיטתם, הימין לדורותיו – בטח זה "המשיחי" ו"המטורלל" – לא מעוניין בכלל בשלום, ומוצא תירוצים לסכל אותו מתוך שנאה ולא מתוך מניעים מחושבים. לא פחות מפתיע להבין כי אבחנה כמו "לנצח תאכל חרב" מתפרשת אצלם כמעט כמשאלה, ולא כחרדה או השלמה עם מצב לא רצוי שאנו נאלצים להתנהל בתוכו, בהיות אויבינו שואפי חיסול הישות הציונית.
במבוך היעדר האמון הקיצוני, המלווה גם בהיעדר היכרות מספקת, התפיסות של המחנה הלאומי מתפרשות אוטומטית כנטולות חמלה ובעיקר כנטולות שיקולים רציונליים. אין כאן חובת הוכחה על מגזר שרבים מדי מביטים בו בצרות עין בלתי נסבלת, אולם ברוח ימי החסד של אלול, ומתוך שאיפה לייצר במדינה כוח מגובש מול האתגרים העומדים לפתחנו, טוב יהיה לפתוח צוהר מתרחב והולך לתפיסות אמוניות על מורכבותן, בשפה נוחה למשתמש. מישהו צריך לגלות את מקורות היניקה המשותפים למחנות החלוקים על הדרך, לחשוף את שורשי תפיסת קדושת החיים, ולהלחין מחדש את "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל". ולהרחיב את מעגל העונים ואומרים יחד: אמן.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
