השוטר הסתכל עלי ואמר: "סע-סע, זמרי. אני כבר אדבר עם אבא שלך"

אני ממש לא יודע איך להתייחס למה שקרה לי השבוע ביום שלישי. תקראו לזה נס, תקראו לזה השגחה פרטית, תקראו לזה אדם בוגר שמתנהג באחריות, אבל הכול התחיל כשחבר טוב הזמין אותי להצטרף לערב באיזה בר ברחובות אחרי "הפטריוטים".

באופן כללי אני מתנגד ליציאות באמצע השבוע. זה מבלבל את הגוף ונותן לו את התחושה שהגיע סוף השבוע, ואז הגוף ממש כועס עליך כשהוא מתעורר אחר כך בסתם יום שלישי. השבוע חרגתי ממנהגי, תפסתי קצת ספונטניות ונעניתי להזמנה. באתי מאוחר, אז כשהגעתי לבר "ריי" ברחובות כולם כבר היו די שתויים ודי שטויות.

הרגשתי לא משהו. החברים קלטו את זה, ומיד עשו מה שחברים טובים נוהגים לעשות והציעו לי צ'ייסר. אני מודה, התלבטתי. אני לא שותה ונוהג, וחוץ מזה, מעולם בחיי לא הצלחתי לעצור אחרי צ'ייסר אחד. אני תמיד משתחרר ולך תדע בכמה זה ייגמר. מצד שני, לך תשב עכשיו עם כמה חבר'ה חצי שיכורים במשך שעה פלוס כשכולם מזוגים לאללה ואני נטול אלכוהול. אני לא יודע מה גרם לזה, אבל כשהניחו מולי את הצ'ייסר המזוג, בדיוק בשנייה שהמלצרית הגיעה ושאלה "מה שותים?", אני מוכן להישבע שחוויתי קצת מרוח הקודש שלחשה לי באוזן בקול בריטון "אל".

המבט של החברים כשאמרתי "אני אסתפק בזירו" היה שילוב של אכזבה ואכזבה עמוקה. אם אתה לא יודע מי הסאחי בשולחן, אתה הסאחי. אבל מה לעשות, זה היה יום רע וגם תפסו אותי הגעגועים לאבא, אז החלטתי להישאר נטול אלכוהול בכלל.

לא יודע, שוטר

כשנהגתי הביתה השמעתי ביוטיוב את "אבא" של שלומי שבת והרצתי זיכרונות בראש. היינו כמה חבר'ה צעירים מעפולה שרצו לנסוע ללילה בכנרת, ואני בדיוק סיימתי את תקופת הנהג התורן ויכולתי בפעם הראשונה להביא רכב. ביקשתי מאבא את הסיטרואן C5 שלו, והוא הסכים בתנאי שאנהג כאילו הוא יושב לידי. הבטחתי. היה אחלה לילה בכנרת – מדורה, חברים, חברות, בירה או שתיים, גיטרה והרבה משינה ופינק פלויד. בארבע בבוקר החלטנו שחוזרים. החברים שהיה להם רישיון חצי שנה יותר ממני שאלו אם אני בסדר ויכול לנהוג. אמרתי שכן, והאמת שהרגשתי בסדר, רק קצת עייף.

זאת הייתה הנסיעה הכי קשה בחיים שלי. גם הדרך מטבריה לעפולה עם הפיתולים החדים והכבישים האפלים, גם העובדה שכולם נחרו באוטו אחרי שתי שניות ואני נשארתי ער לבדי, וגם העובדה הקטנטנה שהייתי גמור מעייפות, אבל ממש גמור. סטרתי לעצמי ושרתי בקולי קולות אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני ממש נרדם. עוד לא הייתה בי האחריות פשוט להעיר מישהו שיחליף אותי, וגם קצת התביישתי. ניקרתי את עצמי למוות, כמעט באופן מילולי. אני מודה, נהגתי כמו משוגע. העדפתי לא לציית לתמרורים ולצאת לכמה עקיפות מסוכנות רק כדי לא להירדם על ההגה.

כשחלפתי על פני בית־שאן כבר הרגשתי יותר טוב. או־טו־טו אני בבית. עשיתי את זה. חיכיתי כבר להעיר את כולם מתחת לבית בקטע של "סחבק הביא אתכם הביתה בשלום, עכשיו עופו לי מהאוטו".

שתי שניות לפני הכניסה לעפולה ראיתי הבזק אדום־כחול במראה הקדמית. אפילו לא חששתי, עד ששמעתי "סיטרואן עצור בצד". רק אז התחיל לקנן בי חשש. עצרתי את הרכב, וראיתי שוטר מתקרב. תומר התעורר מאחורה ושאל מה קרה. אמרתי לו "לא יודע, שוטר". האפס, במקום להישאר ולהרגיע אותי, אמר "סבבה" וחזר לנחור.

"תגיד, בחור צעיר, אני נוסע אחריך כבר רבע שעה, אתה יודע מה עשית?", שאל השוטר. מה עשיתי, שאלתי בתמימות, והוא התחיל לקרוא רשימת עבירות תנועה שלא הייתה מביישת את איתמר בן־גביר. עקיפה בפס לבן, אי עצירה בתמרור עצור, רמזור ספק־אדום אחד, זגזוג, נהיגה של שלושים קמ"ש מעל המותר, ולסיכום – פנס אחורי לא תקין.

ניסיתי להגיד לו שאתקן את הפנס, אבל לפי המבט הבנתי שזו העבירה הפחות חמורה באירוע. "רישיון נהיגה בבקשה", הוא אמר, והבנתי שזאת הפעם האחרונה שאני רואה את הרישיון הזה בשנה הקרובה. הוא לקח את הרישיון והלך לניידת. בדמיון שלי עברו יומיים עד שהוא חזר, אבל ההיגיון אומר שזה היה משהו כמו עשר דקות.

הוא נעמד ליד החלון והחזיר לי את הרשיון. התלבטתי אם להגיש את הידיים קדימה לאיזוק או משהו כזה. ממש לא ידעתי לאיזה עתיד תעבורתי אני יכול לצפות. לא אשכח את המשפט שאמר לי בחיים: "זמרי, סע־סע, אני כבר אדבר עם אבא שלך". עד היום אני לא יודע אם הוא דיבר איתו או לא, אבל אני כן יודע שמאז התיק התעבורתי שלי די נקי. אולי תפסו אותי פעם לפני עשרים שנה על חגורת בטיחות, אבל לא משהו רציני יותר.

ינשוף או לא ינשוף

ולמה אני מספר לכם את זה? כי זאת הפעם הראשונה אבל לא היחידה שאבא שלי הציל אותי מהסתבכות. הפעם השנייה הייתה כשחזרתי מהבר ברחובות, ממש בכניסה לרחוב שלי ברמת־גן. רגע לפני שפניתי לבית שלי חסמה את הכביש ניידת, שוטר אחד מצד ימין ומתנדב מצד שמאל. פתחתי את החלון ושאלתי מה קורה. המתנדב שאל: "מאיפה אתה חוזר?". מחברים. "שתית אלכוהול?". איזה מזל שהתגעגעתי לאבא באותו היום ולא היה לי מצב רוח אפילו לצ'ייסר.

הוא החזיק ינשוף משטרתי ביד, ואני כבר השתוקקתי לנשוף פנימה ולאכזב אותו. רגע לפני ששמתי את הינשוף בפה והוכחתי לו כמה צלול אני הוא אכזב אותי אנושות: "תגיד, אתה לא זמרי מערוץ 14?"

רציתי לשקר כדי לאכזב ינשוף. אבל ראיתי שהוא מזהה אותי. "סע־סע אחי, לילה טוב". ניסיתי לבקש לנשוף בכל זאת אבל הוא כבר התקדם לרכב הבא. לפעמים באסה יכולה לעזור לך לעבור בדיקת ינשוף, לפעמים אבא יכול להציל אותך פעמיים מהסתבכות, ולפעמים מספיק שמישהו יזהה אותך מערוץ 14. בכל אופן, שתו כמה צ'ייסרים שבא לכם, ואז קחו מונית או טרמפ. אם שותים לא נוהגים, ואם מתגעגעים לא שותים.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il