הנכדים יסתכלו עלי במבט של "אוי לא, שוב הסיפורים מהמלחמה"

כשנשמעה השבוע אזעקה בחוות גלעד, אזעקה שנייה בסך הכול מאז פרוץ המלחמה, יצאתי החוצה עם הילדים וחיכינו לשמוע את הבום של היירוט.

רגע, עצירה בסיפור כדי להסביר משהו: אין אצלנו ממ"ד. כלומר, יש. במקווה הנשים שבנינו לפני שנתיים, במרחק של יותר משלוש דקות נסיעה מהבית שלי. לכן ההוראה, בעת הישמע אזעקה, היא להתרחק ממבנים, להשתטח על הרצפה ולהמתין עשר דקות.

אז נשמעה אזעקה ויצאנו החוצה, וכשנשמע הבום – בידענות בטוחה הודעתי לילדים "זה היירוט, לא הייתה נפילה".

את המשפט המחוכם הזה למדתי מחברותיי הצפוניות, בשיחה שהוזמנתי להעביר לפני כמה חודשים במושב בגולן. הן הבטיחו לי שאצלן אין טילים וכל פיצוץ שאני שומעת, והיו לא מעט כאלה, הוא מהצד שלנו, היורה לכיוון האויב.

את הידע המוזיקלי החשוב הזה למדתי כמה פעמים בעוד כמה מקומות בארץ שבהם התושבים כבר למדו את שפת הבומים. הם הגיעו לרמת דקדוק והבחנה כזאת שלפעמים, ביישובי הדרום, ידעו הנשים שדיברתי איתן לומר מאיפה יצא הטיל או על איזו עיירה יורה עכשיו צה"ל בתגובה לשיגור משם בשעה מסוימת ביממה.

אני יודעת שזה אומלל מאוד, ושכל התאים במוח שמבוזבזים על המידע המיותר הזה היו יכולים להיות מנוצלים בדרכים מגוונות הרבה יותר. בלימוד ספרדית או פורטוגזית, בשינון קטעי שירה ופסוקים, ובקיצור במידע לא שימושי אחר אבל שפוי יותר. אני יודעת שהפכנו, ובעיקר הפכתם אתם, תושבי החזיתות המופגזות, למומחיות ומומחים בנושאים שבכל מקום אחר בעולם היו מעוררים הרמת גבה תמהה וחשדנית.

אבל חשבתי שאם כבר נקלענו למצב הזה אולי נוכל לנסות להפוך את הרימון הזה שיורים עלינו, לאיזו רימונדה מתקתקה (ראיתן מה עשיתי פה לכבוד ראש השנה?). ולכן אני מזמינה אתכן ואתכם, חברותיי וחבריי, לצאת למסע קצר אל עבר העתיד, כדי לענות על השאלה כבדת המשקל – איך לכל הרוחות אספר לנכדים שלי על מה שמתרחש פה.

הטוב שאחרי המלחמה

הרי ברור שהנכדים שלנו (או הנינים, תלוי בחתך גיל הקוראים, שאף פעם אין לי מושג מה הוא), שיגיעו בעוד עשר או עשרים שנה, בוודאי ייוולדו למציאות אחרת לגמרי. לא יהיה להם מושג מהי אזעקה, הם לא יראו בחייהם טיל אחד או טנק אחד, וממש כפי שקשה לי להסביר לבנותיי על החיים ללא טלפון חכם ואינטרנט, נצטרך למצוא מילים לתווך להם את מציאות המלחמה הזו. וזאת בלי שיביטו עלינו כאילו היינו חבורת אינדיאנים או אדם קדמון חסר אמצעים מתקדמים, בלי שיגלגלו עיניים לעברנו בזלזול ובוז.

אני מדמיינת אותנו מטיילים בדרך, כשלפתע רעש אופנוע מקפיץ אותי ונכדיי מצחקקים. "סבתא זה רק אופנוע", הם יגידו, ואני אספר להם שפעם ידעתי להבחין בין קול אופנוע ליירוט טיל ולנפילה בשטח פתוח, כי למדתי את זה מתושבות קריית־שמונה בימי המלחמה.

הם כמובן יסתכלו עליי במבט האומר "אוי לא, לא שוב הסיפורים ההזויים מהמלחמה". ואני אושיב אותם לצידי, אשלוף מהתיק פירות וקצת חטיפים כי אני סבתא בריאה אבל מגניבה, אספר להם על הטילים לצפון, על המטוסים שלנו, על כטב"מים וקסאמים וטילי קרקע־קרקע, ואסביר להם מה זה יירוט. נגיד שאתה עומד להחטיף סטירה לאח שלך ואז אמא בדיוק תופסת לך את היד? אז ככה מיירטים טיל. או מה זה כטב"ם: כמו המכונית על שלט שקניתי לכם לחגים. ומה זה שטח פתוח: נכון ההרים הרחוקים שם, שעדיין אין עליהם שום בניין או בית? אז ככה פעם חוות גלעד הייתה, וזה נחשב "שטח פתוח".

הם ישאלו אם פחדתי ואני אשקר להם שלא, כי ה' שומר עלינו. אחר כך אנסה להיות כנה ואומר שלמרות שה' שומר זה עדיין היה מאיים מאוד

וכמובן אפרט ואפרט, ואספר על ערים ויישובים ריקים מאדם למשך שנה שלמה, והם לא יאמינו לי, כי למה שמישהו יסכים לעזוב את הבית שלו לכל כך הרבה זמן, ולמה שמישהו יסכים שיירו לו טילים אל תוך הבית. אספר להם שהתושבים בינתיים שהו בבתי מלון, והם יגידו שזה דווקא שווה ושהרבה יותר כיף בית מלון מבית, כי האוכל שווה ולא צריך להכין כלום או לנקות את החדר. ואני אסביר להם שזה כיף למעט ימים ואחר כך זה כבר ממש מעצבן וארוך ומציק, ורק בא לך לחזור הביתה להכין נקניקיות ופירה בסירים המרופטים שלך, לכבס בעצמך ולהחליף מצעים לבד כדי שהם יהיו יותר כיפיים מכל הזמן לבן ולבן ולבן.

אנחנו נסיים את ההפסקה ונמשיך לצעוד ולהתווכח, כי הם יהיו ילדים חכמים כאלה וחצופים שחושבים שהם יודעים הכול. הם ישאלו אם פחדתי ואני אשקר להם שלא, כי ה' שומר עלינו. אחר כך אנסה להיות יותר כנה ואומר שלמרות שה' שומר זה עדיין היה מפחיד ומאיים מאוד. ואחרי כמה זמן הנכדה הבכורה תגיד שנמאס לה לשמוע את הסיפור הלא הגיוני הזה, ושזה מפחיד את אחיה הקטן ושהוא ירטיב בלילה בגללי. ואני אפסיק לספר ואבטיח להם שאקח אותם למוזיאון ביום אחר כדי לראות ולהבין יותר.

ואחרי שנחזור הביתה אחשוב לעצמי שאולי בעצם לא צריך מוזיאון, ולא צריך שיבינו ואולי עדיף שאשקיע את הסיפורים בכמה טוב הגיע אחרי המלחמה ואיזה עתיד השתדלנו לבנות עבורם, כדי שלא יחוו מלחמה כזאת לעולם.

אבל על גיבורות המלחמה וגיבורי המלחמה לא אוותר בסיפוריי ואקפיד לספר עליהם שוב ושוב ושוב, שידעו, שיכירו כמה שיותר מהם, שיהיו להם לעוגן, להשראה ולאור לדורי דורות.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il