ביום שישי האחרון אביתר הוציא אלבום חדש. 'שיחות שלום'. כשאני כותב 'אביתר' אני מתכוון לאביתר בנאי, וכשאני כותב 'אלבום חדש' אני מתכוון בעיקר למילה חדש. זה אלבום קצת שונה מהוייב האחרון של אביתר בנאי, ואולי מהוייב בכלל. כלומר כן, התמות הגדולות (משפחה, מחוות, אמונה, שבר) עדיין שם, ובכל זאת, משהו השתנה.
כשאני רוצה להצביע על הדבר שהשתנה אני רוצה להצביע על מילה שאני לא יכול לכתוב במקור ראשון. האות השביעית באל"ף בי"ת, אם תרצו. זה חלק מהשיר 'הכל טוב אחי', שהוא שיר אירוני קצת, משהו שהוביל זרם משמעותי בכתיבה ובמוזיקה של אביתר בנאי (תחשבו על הפער בין המוזיקה למילים, או בין הפזמון לבתים ב'כלום לא עצוב'. זה פער אירוני, או על 'פרגולה', שיר שכל כולו אירוניה). ככה באמצע השיר פתאום נזרקות מילים 'גסות'. השיר עצמו עוסק בפער שבין התחושות ובין האמונה, או בלשונו של אביתר, "מוכרים לי אמונה בפחות משווה פרוטה / אני לא קונה אחי" ובסוף "מתים מדאגה / להלביש לי חליפה / תסבירו לי למה / אני מת מצמא / מת לאמת לאהבה / מה יש לכם מה / זעם ותורה".
מעניין ללכת לקרוא את התגובות על השיר הזה ביוטיוב. משה כתב "כמה שקללות יכולות לרגש" והוסיף סמיילי עצוב. יעקב כתב "אנחנו מופתעים פה". ירוחם כתב "למה עם מילים כאלו?". ברוריה כתבה "עצוב". אבי מאיר כתב "ואני עוד תכננתי להשים את האלבום ברמקול בבית, איכזבת אביתר "המנבל פיו…". בין התגובות האלה יש המון המון תגובות מפרגנות על האומץ, אבל זה ממשיך וממשיך לתגובות שנעות בין פרגון על האומץ ובין אכזבה ("סולד מהטקסט"). במקום אחר באינטרנט מישהי (רחלי) כתבה "אתה יורק לבור שממנה שאתה שותה. כולם יודעים שאביתר בנאי הפך לזמר של דתיים והם אלה שעשו אותו למי שהוא".
אני לא הולך להתמודד עם הטענה (המגוחכת) האחרונה, אלא לנסות להציע משהו אחר – הציר שנע בין אומץ ופרובוקציה הוא אותו ציר, שמשתמש במילים 'גסות' כאקט שמזעזע את המרחב החברתי, חוצה אותו, קורע את הטאבו. אבל הטאבו הזה הוא טאבו דתי – החברה החילונית משתמשת במילים האלה כקללות 'מנורמלות', כלומר כחלק משטף הדיבור. קללה לגיטימית לחלוטין כשעושים תאונה או כשמישהו חותך אותך בכביש. הקיום שלהן כקללה נובע מכך שזה לא סגנון דיבור 'רגיל' (למשל, במשרד. כן בצבא, אבל זה סיפור אחר שקשור במרחב הצבאי). שבירת הטאבו היא עצמה מנורמלת, מאפשרת אפיקי הבעה רגשיים. במידה רבה, בחברה הכללית זה בסדר שטאבואים (מסוג מסוים) נשברים, כי זו הדרך שלנו להמשיך ולאשרר טאבואים ומוסכמות חברתיות מסוג אחר.
כשאביתר כותב את האות שבין ו' וח', או כשהוא מקלל את אמו של העולם, זה לא בהכרח אומץ או פרובוקטיביות. זו, במידה רבה, כנות. היכולת, וגם הרצון, להציג את העולם כפי שהוא ואת התחושות שלו כפי שהם, בלי ניסיון להציג מצג אחר לכאן (תראו איזה אמיץ אני) או לכאן (תראו איזה פרובוקטור אני), העולם שבחוץ מעניין את אביתר כנמען, אבל השיקוף שהוא עושה הוא שיקוף לתחושות העצמיות שלו. אם באלבומים קודמים התחושות שלו היו 'דתיות', השירים שיקפו את זה. אם באלבום הנוכחי הוא פחות משפחתי, דתי או יציב (מי בכלל יציב בשנה האחרונה?) השירים משקפים את זה.
מה שיפה כאן בעיני הוא שהמגיבים הם בדיוק אלה שהשיר האלה יוצא נגדם. אלה שמנסים להלביש את אביתר בחליפה, להפוך אותו ל'זמר של דתיים', או שמאוכזבים מהכֵּנות. אלה שהתחילו לשמוע אותו לא בגלל האלבום הראשון אלא בגלל "אבא, אני רוצה לעמוד מולך / להאמין שאתה אבא טוב" בלי לשים לב שזו עצמה שורה מורכבת, שונה לחלוטין מ"עילת העילות / סיבת הסיבות / ורק לך נאה להודות" הפשוט של ישי ריבו. אלה שחשבו שהכֵּנות של אביתר היא כנות שבאה מהדת, בלי לשים לב שהדת שלו היא הכנות.
