קצת פחות משלושה חודשים לאחר שהתחילה המלחמה, הוציא אביתר בנאי את אלבום הקאברים "עוגן במים". האלבום, שהיה סוג של עיבוד שיחות זום שערך בנאי לקהל הרחב דרך הפייסבוק מאז שהחלה המלחמה, הכיל בתוכו מלבד הרבה מוזיקה יפה, בעיקר רוגע ונחת – מצרך נחוץ בימי מלחמה. המהלך גרם לחשוב כי יציאת אלבומו החדש שהסינגל הראשון מתוכו – "מעונה לעונה", יצא עוד לפני המלחמה כנראה יידחה. וכך, ללא התראה מוקדמת, לפני כשבועיים פרסם בנאי סינגל שני מתוכו וכעבור שבוע את האלבום כולו שנקרא "שיחות שלום" שהגיע בהפתעה, וכמו "עוגן במים" רלוונטי לחלוטין לרוח התקופה.
הניגוד בין שירים עם תוכן דוקר מצד אחד, לבין מקצבים מרימים ושמחים לעיתים נוכח בחלק גדול מהאלבום. כך לדוגמה לסינגל "מעונה לעונה" נוסף קטע שלא היה בסינגל כשיצא לראשונה, בו נשמעים בסוף השיר קולות פיצוצים, יירוטים, רשת קשר צה"לית ואווירת מלחמה. הסינגל השני – "חלל", ניצב מולו כתמונת ראי במה שמייצג את כל האלבום ואת מה שקורה במדינת ישראל במידה מסוימת. וזהו אולי לב האלבום וייחודו ביחס לשאר האלבומים של בנאי עד היום.
במקום להביא את עצמו, ההתמודדויות ובאלבומו הקודם גם את הדינמיקה המשפחתית בלי פילטרים, בנאי יוצר מוזיקה שנעה בין מקצבים מרימים ("שיחות שלום", "יהונתן"), שירים מלאי עדינות ורוגע ("אמא שמחה", "מבול") והוא עצמו כמעט לבד עם גיטרה וליווי מינימלי כמו ב"אהבת אמת". זה אולי גם המקום לומר כמה מילים על תמיר מוסקט שהפיק את האלבום, והלהקה, כהגדרת בנאי, שהיו אחראים על העיבודים המוזיקליים באלבום ועל נגינה ברוב השירים.
מה שהחל כניסוי באלבומו "לשונות של אש", הפך למה שנראה עבור הסביבה המוזיקלית הטובה ביותר עבור בנאי, וגם הזדמנות לומר שאם עוד לא ראיתם את כל החבורה הזו בהופעה זו חוויה מומלצת. מעבר לכך שאלבומיו האחרונים מכילים ממדים נוספים של מוזיקליות וז׳אנרים שפחות נכחו בחומריו הקודמים, נראה כי בנאי מרשה לעצמו לקלף יותר ויותר שכבות מעל עצמו ולומר את האמת כפי שהיא מבחינתו.
ב"אמא שמחה" קשה שלא להתרגש מהסיפור על אימו שסובלת מדמנציה, ואיך חיים שלמים כאילו נדחקים לאחור אל מול דמות חדשה שנבנית ללא קשרים למציאות. השיר הזה הוא גם דוגמה מצוינת לצורה בה הפקה מוזיקלית ממנפת את מילות השיר ומצליחה ליצור חוויה רגשית, כך שהמוזיקה והמילים פוגעות בול במקום. מאידך, גם אהבת אמת בו גיטרה וקולות בלבד הם אלו שמלווים את שירתו חושפים, כפי שנדמה ממילות השיר, אמת פשוטה בינו ובין אשתו. נראה שלא במקרה בין השיר הזה לבין השיר "יהונתן", ניצב קטע אודיו קצר של אורי זוהר (הרב בלשונו של בנאי).
בקטע, מדבר זוהר על הימים בהם היה פעיל בסצנת התרבות הישראלית, ועל כך שלא הייתה מחשבה יתרה על המסביב אלא התעסקות במהות עצמה. לשחק, ליצור, להופיע ופשוט לעשות אומנות מהמקום הטהור והאמיתי ביותר שלה. וכך, בין שירים על מלחמה, זוגיות, התמכרויות, משפחה, חיפוש עצמי, יצירה ובעיקר הצפה של הרבה מחשבות ורגשות – בוחר בנאי לסיים את האלבום עם "להיות שניים להיות אחד". שם השיר הוא גם המילים שחותמות את השיר עצמו, פעם אחת לפני הקרשנדו המוזיקלי המופלא שאין מתאים ממנו לסיום אלבום, ופעם אחת אחריו.
האמת שלא כל כך ידעתי למה לצפות לפני ששמעתי את האלבום, אבל איכשהו הכול מתכנס לקפסולה מחשבתית ונפשית מיוחדת ועמוקה. בנאי מזכיר לנו שדיונים על פוליטיקה ועל מלחמה, במיוחד בעת הזו, זה דבר חשוב. אבל הוא בעיקר מזכיר לנו שיש חיים ומחלות, קשיים והצלחות קטנות, אנשים שמתמודדים עם דברים לידינו וששווה לפקוח עיניים ולשים לב אליהם. מזכיר שלפעמים זה בסדר שאין כוח ושרוצים זמן לעצמך, ולהבין את זה כשחבר או בן משפחה מבקש את זה לעצמו. לעצור ולשים לב לחייך למי שצריך את זה, או פשוט לשתוק ולהקשיב. אבל יותר מהכול, בנאי מזכיר לנו להיות פה אחד עם השני ולדעת שגם אם כרגע לא פשוט, בסוף הדברים ינחתו למקום הנכון.
