איראן הודיעה לאחרונה לפקיסטן שהיא מתכוונת לקחת אותה לבוררות בינלאומית – בפריז, לא פחות – עקב אי השלמת החלק הפקיסטני בצינור הגז המשותף לשתי המדינות. איראן השלימה את החלק שלה כבר לפני עשור, אבל פקיסטן עדיין לא קנתה את הקרקע להקמת הצינור בצד שלה.
למה זה צריך לעניין אותנו? ומה אנחנו יכולים ללמוד מכך? צינור הגז המשותף לפקיסטן ולאיראן הוא תזכורת למאגרי הגז הטבעי הגדולים של איראן – הגדולים בעולם – ולפוטנציאל שלה לספק אנרגיה לאסיה ולאירופה. למעשה, אילולא הסנקציות של המערב טהרן הייתה נשטפת בדולרים; הם היו הולכים לממן את ההתעצמות הצבאית שלה ואת ציר הרשע, ובדיוק לכן מוטלות עליה סנקציות. בינתיים, פקיסטן היא לא היחידה שרוצה גז טבעי איראני. גם טורקיה צורכת אותו, וגם הודו הייתה שמחה לקבל גישה אליו.
הכישלון של פקיסטן בקידום הקמת הצינור הוא לא סתם סרבול בירוקרטי. והוא לא נובע מחוסר רצון. פקיסטן צריכה את הגז האיראני. בתוך עשור יתרוקנו מאגרי הגז הטבעי של פקיסטן, וכבר היום היא מייבאת גז טבעי נוזלי מרוסיה, ואולי שוקלת לייבא גז טבעי מקטאר. אז למה לא מאיראן?
הסיבה לעיכובים ברורה. פקיסטן אינה חופשית לעשות עסקאות עם איראן. זה מורכב ומסוכן לה. כל מי שעובד בגלוי עם איראן עלול למצוא את עצמו תחת סנקציות חונקות של ארה״ב. האמריקנים הבהירו לא אחת שלא יהססו להטיל את מלוא כובד הסנקציות על פקיסטן, אם תחליט להמשיך בפרויקט. זה כמובן מרתיע את אסלאמאבאד.
אבל שכנתה של פקיסטן ויריבתה, הודו, כן זוכה לעבוד עם איראן בלי לחשוש מהאמריקנים. במאי השנה, למשל, הודו חתמה על חוזה להפעלת נמל צ'בהאר, נמל איראני אסטרטגי, באמצעות חברה ממשלתית הודית. ההשקעה ההודית בצ׳בהאר התחילה ב־2003, ואפילו תחת ממשל טראמפ, שנחשב קשוח כלפי איראן, הודו קיבלה החרגה מהסנקציות והותר לה להמשיך להשקיע ולפעול בנמל. למה הודו כן ופקיסטן לא?
כי לפקיסטן אין חברים כמו שיש להודו. ההודים הקפידו לגוון את הקשרים שלהם בזירה הבינלאומית, כך שהם לא תלויים באף אחד. ארה״ב יכולה לאיים על ניו־דלהי בסנקציות, אך בכך היא רק תרחיק את ניו־דלהי ממנה, ולהודים יש חלופות. ההודים אינם תלויים בסיוע אמריקני, ויש להם קשרים עם מדינות מערביות חשובות נוספות – יפן, גרמניה, בריטניה. יש להם גם מעמד בדרום העולמי, מחנה שוושינגטון רוצה להשפיע עליו.
לעומת הודו, קשרי פקיסטן־ארה״ב בעיקר נחלשו מאז תחילת המלחמה בטרור במזרח התיכון; קשריה עם סין התחזקו, במקביל, ובמקום להשתדל לאזן בין שתי המעצמות פקיסטן נדחפה יותר ויותר לכיוון של סין. היום אין לוושינגטון סיבה לחשוש שסנקציות ירחיקו את אסלאמאבאד, כי היא כבר רחוקה. ולסין אין סיבה למהר ולהציע סיוע כלכלי לפקיסטן – כי לאן עוד היא תלך?
היעדר חברים מביא להיעדר כסף. הכלכלה של פקיסטן חלשה גם בימים טובים. היא מתקשה לספק מימון למפעל התשתית של צינור הגז עם איראן. כדי להשלים את המיזם אין לפקיסטן למי לפנות – ארה״ב והמערב לא יממנו תשתית איראנית, וסין לא מעוניינת להלוות עוד כסף לפקיסטן, שגם ככה כורעת תחת נטל החוב שלה לבייג׳ינג. אז פקיסטן תקועה – בלי מימון, ובלי מרחב תמרון. הכישלון של פקיסטן, מדינה בת 235 מיליון בני אדם, היא שיעור מאלף בחשיבות של כוח כלכלי וכוח מדיני.
