מנדי בולטון, נער בן 13 מכפר חב"ד, נפטר ביום שני לאחר התקף לב שנגרם בשל הפרעת קצב מולדת, במהלך השתתפותו באירוע בר מצווה ביום רביעי האחרון. סיפור חייו של מנדי היה ככל הנראה רצוף בסבל מתמשך שנגרם כתוצאה מחרמות ומבריונות בבית הספר. מתוך אחד התיאורים העצובים והקשים יותר של האירוע, עולה תמונה של נער שיוצא לבדו מאולם שבו יש שמחה, מוזיקה וריקודים והוא פורץ בבכי בלתי נשלט, ולאחר זמן מה ליבו נעצר.
הקשר בין הפגיעה, הבדידות והכאב החברתי ובין הפרעת הקצב בלב נראה ברור מאליו. מדוע? אולי כי ברור לכולנו כמעט, באופן עמוק וקיומי, שהחוויה החברתית היא כמעט כמו אוויר לנשימה, היא דופק החיים, בעיקר בגיל הנעורים. וברור לנו גם, שפגיעה קשה בממד החברתי עשויה להיות כואבת וחמורה יותר מפגיעה פיזית. ועם כל זאת, ולמרות שברורה לנו חשיבותו הקריטית, המרחב החברתי בחייהם של ילדים ובני נוער נותר שולי, סמוי מן העין וכמעט תמיד סובל מחוסר הדרכה ומעורבות עקבית ומעמיקה של עולם המבוגרים, לבטח בבית הספר.
לעיתים, הדיבור במושגים של חרם ובריונות מרחיק את המבט שלנו, הורים ואנשי חינוך, דווקא מהיומיום החברתי הלכאורה שגרתי של ילדים ובני נוער. אך הבה ניזכר לרגע בילדות ובנעורים שלנו, ובאותם רגעים חברתיים בהם חשנו את אותה "הפרעת קצב" מטפורית או ממשית בלב, את אותו רגע של עלבון צורב, של תחושה שאנו לא רצויים, או לחילופין ניזכר בכמות הפעמים בהן עמדנו דווקא מהצד השני וראינו איך ילד או ילדה שהכרנו מקרוב או מרחוק נפגע חברתית לנגד עינינו. אלו אינם מצבים נדירים, ועבור ילדות וילדים רבים מאוד הם מהווים חלק יומיומי מהחוויה החברתית השלמה, שיש בה גם רגעי שמחה, התפעמות וקירבה.
בתוך העולם החברתי ילדים עוברים מסעות, מאבקים והישגים עצומים, ולעיתים גם ייאוש וכאב בלתי נסבלים, גם סביב דברים שלנו, המבוגרים, נראים מהצד כשגרתיים או אפילו שוליים ומשעממים. לבסוף, השאלה החשובה ביותר שעולה מתוך כך, היא אילו מבוגרים מוכנים לעשות את הצעד אל עולמם החברתי של הילדים, להכיר, לראות, לבסס אמון וקירבה, והאם מתוך כך יכולה להתפתח גם יכולת להשפיע ולהדריך בתוך אותו עולם, לא פעם נסתר מהעין, של ילדות וילדים. הגיע הזמן שנאמר בקול רם שמרחב היחסים בין ילדים הוא קריטי וחיוני להווה שלהם וגם לעתידם. ומתוך כך, שלב ליבם של חינוך והדרכה ראויים חייב לעסוק באופן ישיר, מותאם ורגיש במרחב החברתי.
חינוך כזה, "פדגוגיה חברתית" כזו, תשים במרכז את המציאות החברתית של ילדות וילדים על כל גווניה והדילמות שעולות מתוכה, מתוך הבנה שילדות וילדים ובני אדם בכלל הופכים להיות אנושיים דרך מבטו המאשר והטוב של הזולת, החבר, ודרך מבטם הטוב של המדריכה, המחנך, ההורה. והעיקר, שמבט כזה, בעיקר בפן הקבוצתי, הוא דבר שאפשר לבנות ולפתח בצורה פשוטה ועקבית, וסביבו יכולים להתפתח עולמות שלמים של למידה, עשיה והעמקה. אנו כבר מבינים שחברות, קירבה, אחריות, רגישות ועדינות ניתנים לפיתוח, ללמידה ולתרגול והם אינם מתנת שמים. למידה כזו צריכה להתרחש לא רק בבית אלא גם באופן מרכזי, רחב ויומיומי גם בגן הילדים ובבית הספר. האפשרות לקיומה של תקווה, ושל אפשרות חדשה למציאות של אחריות ושל רגישות עוברת דרך שינוי סדרי העדיפויות החינוכיים, והענקת מקום מרכזי ליצירתו של חינוך שיעסוק באופן ישיר, יומיומי ועקבי בנושא החברתי בחייהם של ילדים.
