נתחיל בצד החיובי מאוד: גם אם תהיה הפסקת אש עם חיזבאללה וגם אם לא, השבועיים האחרונים היו הטובים ביותר של צה"ל וגופי הביטחון מאז 7 באוקטובר 2023. אולי אפילו הטובים ביותר זה שנים ארוכות.
לא מדובר רק על מתקפת הזימוניות, המיוחסת לישראל, והחיסולים המהממים שהעלימו את הסביבה הקרובה ביותר של חסן נסראללה, אלא גם על יעילותן הגבוהה של המתקפות הנרחבות על אלפי מטרות שנאספו בדקדקנות לאורך שנים. הציבור הלבנוני בפאניקה, ובעיניים ערביות חיזבאללה הושפל. עצם העובדה שנסראללה שוקל לכאורה להפסיק את המתקפות על ישראל בזמן שצה"ל שוהה עדיין עמוק ברצועת עזה, היא התקפלות מביכה מבחינתו.
בינתיים ביהודה ושומרון הצליחו צה"ל ושב"כ – לפחות לעת עתה – לבלום את גל הטרור בזכות שורה של מהלכים התקפיים. ברצועת עזה נדמה שחמאס על הקרשים, אם כי הוא מנצל את הסטת הקשב של צה"ל צפונה כדי לחזק את אחיזתו האזרחית בשטחים שדוללו מכוחות ישראליים.
השאלה שעומדת כעת על הפרק היא אם לנצל את המומנטום מההצלחות הכבירות בלבנון כדי להמשיך ולרסק את חיזבאללה, או דווקא להסכים להצעה להפסיק את המתקפות בצפון למשך 21 ימים, שככל הנראה יתארכו מאוד. ברקע כדאי להזכיר שסביר להניח שלחיזבאללה ייקח עוד זמן רב ללקק את פצעיו ולשקם את יכולותיו ואת סגל הפיקוד שלו.
כדי לענות על התהייה הזאת, צריך להציב עוד שתי שאלות יסודיות: הראשונה היא האם ישראל כבר שיקמה את הרתעתה בזכות ההישגים הצבאיים והמודיעיניים של התקופה האחרונה. התשובה חיובית בהחלט. אם לאחר מתקפת 7 באוקטובר, וביתר שאת לאחר המתקפה האיראנית על ישראל ב־14 באפריל, נראה היה כי ישראל נמצאת בשיא חולשתה, וכל זב חוטם העז לשגר לעברנו כטב"מ אחד לפחות – זה לא המצב כיום. ההרתעה שלנו שוקמה במידה רבה בעקבות סדרה של פעולות מרשימות, החל מההתקפה על נמל חודיידה בתימן, עבור במבצע של סיירת מטכ"ל במפעל הטילים בסוריה, שמיוחס לישראל, וכלה בחדירה הבלתי נתפסת ללב חיזבאללה והפגיעה הנרחבת באנשיו וביכולותיו.
מבחינה צבאית, הרתעה נתפסת כמכפלה של היכולות שיש בידי גורם כלשהו עם הנכונות שלו להפעיל אותן. כך למשל, אם מדינה מחזיקה בכוח עצום אך אינה מוכנה להפעיל אותו בשום תרחיש, הרי שההרתעה שלה אפסית. לעומת זאת, הנכונות הישראלית ללכת למלחמה "בכל הכוח" מול חיזבאללה, ועוד אחרי שמיוחסת לה תקיפה בלב טהרן שהאיראנים עדיין חוששים להגיב עליה, שינתה את המציאות. הרתעתנו השתפרה לעומת הימים העלובים טרם 7 באוקטובר, כאשר ישראל לא העזה אפילו לפרק אוהל שהקים חיזבאללה מהצד הישראלי של גדר הגבול, להגיב על מחבל שפוצץ מטען כלימגור במגידו, או לפעול בעקבות ניסיון הפגיעה בשר ביטחון לשעבר, יעלון.
השאלה היסודית הבאה היא אם ניתן להגיע להכרעה צבאית בפעולה אווירית בלבד, ללא תמרון קרקעי בעומק השטח הלבנוני. התשובה במקרה זה פחות חד־משמעית. מעטים המקרים בהיסטוריה שבהם הושגה הכרעה באמצעות כוח אווירי בלבד. גם במלחמת לבנון השנייה נאלץ צה"ל לבצע מהלך קרקעי כשלושה שבועות אחרי שהחלה המתקפה האווירית. ובכל זאת, נראה כי השילוב הפעם בין החדירה המודיעינית של ישראל לחיזבאללה, החיסול המוחלט כמעט של בכיריו, שיבוש שרשרת הפיקוד והשליטה, והמתקפות האוויריות יוצאות הדופן – כל אלה ייכנסו לדפי ההיסטוריה הצבאית העולמית כמהלך אווירי־מודיעיני חסר תקדים בהישגיו. צה"ל כבר לבטח שבר את שיטת ה"משוואות" שבה התגאה נסראללה מאז מלחמת לבנון השנייה.
האם חיזבאללה הגיב באופן מצומצם יחסית לעומת המכות שספג משום שלא רצה להפעיל עוצמת אש רבה יותר, או כי יכולותיו האמיתיות מוגבלות? נראה כי התשובה היא גם וגם. כשם שזלזלנו במשך שנים בחמאס, כך גם בחינה בדיעבד של קצינים את יכולות חיזבאללה השבוע מגלה, בראייתם, שהענקנו לארסנל הנשק שלו הערכת יתר. עם זאת, יכולותיו עדיין רבות מאוד.
שאלת החימושים
נחזור לשאלה אם זה הזמן להמשיך את המתקפה על חיזבאללה ביתר שאת. מדוע לעשות זאת? נראה שחיזבאללה באמת שרוי במצב קשה, וזו הזדמנות ייחודית לחסל עד היסוד את האיום הנשקף ממנו. מה גם שתושבי גבול הצפון לא ישובו לבתיהם ללא טיפול אמיתי בכוח רדואן, שאנשיו משוטטים מול בתי התושבים הסמוכים לגבול.
הרי נוכחנו כבר לדעת שאין "שיניים" להחלטת מועצת הביטחון 1701, שהתקבלה לאחר מלחמת לבנון השנייה. במקרה של הפסקת אש, זו תהיה שאלה של זמן בלבד עד שאנשי רדואן יחזרו בלבוש אזרחי לעמדותיהם מדרום לנהר הליטני. בנוסף, אם הלחימה תתחדש בעתיד, 21 ימים של הפסקת אש יאפשרו לחיזבאללה להתארגן מחדש, להתאושש ולגבות מאיתנו מחיר כואב.
מעבר לכך, האינטרס לא "לבזבז" את הקלף של חיזבאללה הוא בראש ובראשונה של איראן, שבנתה את ארגון הטרור הלבנוני ככוח שיאיים על ישראל אם יותקפו מתקני הגרעין שלה. כאשר לאיראן תהיה פצצת גרעין ראשונה, ישראל תתקשה הרבה יותר להידרש לאיום הזה. האינטרס שלנו הוא לטפל באיום שנשקף מחיזבאללה וגם באיום האיראני עוד לפני שהאייתוללות יניחו את ידיהם על הפצצה.
ומדוע זה כן הזמן להפסקת אש? כי דווקא בשיא האופוריה צריך לזכור שלא לעולם חוסן. הרי גם מלחמת לבנון השנייה החלה בהישגים ישראליים, ואז הגיעה הפגיעה בספינת חיל הים אח"י חנית, ובעקבותיה שורה של מהלכים שסיימו את המלחמה בתיקו חמוץ.
פעולה קרקעית בעומק השטח הלבנוני יכולה לקחת את הלחימה מהזירה האווירית־מודיעינית, שבה יש לנו יתרון מוחלט, להרים ולעמקים של דרום לבנון, אזור שבו יארבו לכוחות צה"ל אלפי טילי קורנט משופרים וכטב"מים מתאבדים. זו זירת לחימה שיכולה לשחק לידיים של חיזבאללה. הלחימה שם הרבה יותר קשה מתא השטח המצומצם שבו נלחם צה"ל מול חמאס ברצועת עזה, וגם שם היו לכוחותינו אבדות רבות. צה"ל יגיע שחוק לתמרון קרקעי בלבנון, לאחר שנה של לחימה בדרום.
חשוב גם לזכור שהצלחה בלחימה ארוכה תלויה בלכידות הפנימית שלנו ובבריתות הבינלאומיות. כידוע, מבחינה פנימית מצבנו בכי רע. כמו כן, אנחנו תלויים בראש ובראשונה בנכונות של ארה"ב לספק לנו חימושים בכמות בלתי מוגבלת, וקשה מאוד לבנות על כך.
ישראל עובדת אומנם על יכולת חימוש עצמאית, וגם החלה לתכנן הקמה של "חיל טילים" כפי שאביגדור ליברמן הציע כשר ביטחון כבר בשנת 2018, אבל בלי גיבוי אמריקני מוחלט היא לא תוכל להתמיד במלחמה מול חיזבאללה ללא תאריך סיום. אלא שלממשל בארה"ב, חודשיים לפני הבחירות לנשיאות, יש שיקולים משלו, והם לא בהכרח חופפים את אלה של ישראל.
אגב, בזמן שארה"ב מערימה קשיים על אספקת התחמושת לישראל, ולמרות הדיווחים בתקשורת על אמברגו נשק גרמני – גם אם סמוי – על ישראל, השבוע למדתי כי ברלין עומדת לצידנו ללא תנאי. שיתוף הפעולה הביטחוני בין הצדדים עמוק מאוד, חלקו נעשה בגלוי וחלקו בסתר. מנגד, בת הברית המאכזבת ביותר בעיניים ישראליות היא דווקא בריטניה. השיח הביטחוני עימה הפך כמעט עוין.
כל אלה הם שיקולים שיכריעו בשאלה אם זה הזמן להפסקת אש בצפון, או דווקא להגברת הבליץ הצבאי. עד שהשאלה הזאת תיפתר – וההכרעה לגביה נתונה בראש ובראשונה לראש הממשלה בנימין נתניהו – מומלץ לא להתייחס ברצינות יתר להצהרות של פוליטיקאים בעד או נגד הסכם, וגם לא להצהרות של מפקדי הצבא על תמרון קרקעי קרוב, לכאורה. כל ההצהרות הללו הן חלק ממלחמת תודעה. התמרון הוא בהחלט אפשרות ממשית, אבל הדיבור עליו הוא "שוט" במסגרת מכבש הלחצים שמופעל על חיזבאללה. מהצד השני, אגב, חסן נסראללה מקבל מצידו הוראות לריסון יחסי מטהרן.
