את המאמר הזה, את הזעקה שתעלה כאן, צריכים היו לכתוב רבנים, גדולי דור אמיתיים. נכון, הם היו משתמשים בסגנון אחר, במילים שונות, בדוגמאות ובדימויים שהם אמונים עליהם – אבל המטרה היא אחת: זעקה גדולה ומרה על הנעשה בעולם הרבנות הדתי־לאומי.
בימים אלה מתרחש תהליך של הונאה וכחש סביב הבחירות לרבנות הראשית. וידומו הרבנים. חובה, על כן, להוכיח את המועלים והשותקים גם יחד.
כ־65 שנה אני כותב לכתבי עת ועיתונים. זהו גם מספר השנים שאני מעורב בהן בענייני ציבור, שמעולם לא התפרנסתי מהם. בימים הרבים הללו נחשפתי ללא מעט שחיתויות, לרבות מעשי רקב של ממש, ומעט גם פוליטיקה נקייה. זו גם הסיבה העיקרית שמעולם לא חתרתי להיכלל ברשימה כלשהי לכנסת, אף שהיו גם היו הצעות.
לא אחת התככים של הפוליטיקה הרבנית היו חסרי רסן, בדומה לפוליטיקה המפלגתית. הקוראים יודעים בוודאי למי ולמה כוונתי באשר להתנהגותם המוסרית של לא מעט כלי קודש. תחום הנפוטיזם, שגדולי וחשובי רבני הציונות הדתית חטאו וחוטאים בו, פרוץ לחלוטין. בשל כך שקעו ישיבות מפוארות ומפעלים ציבוריים לא מעטים. כאשר תלונות בתחומי מעילה ועריות הגיעו לשולחנם של "גדולי הדור" (השמות ידועים), בלא מעט מקרים הם פטרו את הנאשמים בלא כלום. בלא מעט מקרים הם אף נתנו גיבוי למועלים, לגנבים ולעברייני מין שפגעו בנפשות רכות.
לפחות במקרה אחד הידוע לי אישית – ושמעתי על מקרים נוספים – אחד הקורבנות התאבד, ואחרים לקו נפשית בטרם הורחק העבריין מראשות הישיבה. במקרה אחר, ישב העבריין כאב בית דין. לא, לא הרבנים הם שהרחיקו אותם מטרפם. היו אלה בתי המשפט, שאף הטילו עליהם את העונש הראוי. היו אף מקרים, למרבה הבושה, שקהילות המשיכו לסוכך – ולהעסיק – רבנים מועלים וסוטים גם לאחר שהורשעו בדין, ולא מדובר בקהילות או בעבריינים מהאגף החרדי.
מראשית דרכה, עוד בקונגרסים הציוניים הראשונים, לציונות הדתית הייתה בעיה: זהותה העצמית לא ברורה לה. היא מחפשת דרך מקורית משלה ליצירת תמהיל בין עולם התורה, הציונות הקלאסית והעולם הגדול. הפיצולים האידיאולוגיים הרבים בזמננו מוכיחים שלא הייתה שם הצלחה יתרה.
אחד הדברים שמאפיינים ציבור קטן ומתגונן הוא השימוש הגמיש באמת, הפרת התחייבויות, עקיפת תקנות ואף חוקים. זו תרבות הקומבינה. כך היה בגולה, ולא מעט מדרכי ההתנהגות הללו יובאו לארץ הקודש. במקום שייעלמו, הם ממשיכים לפרוח כאן, גם לאחר שפרקנו עול גויים מעל צווארנו. בציבור החרדי זהו אורח חיים מובנה. למרבה הצער, הוא לא פוסח על חלקים לא קטנים מהציבור הדתי־לאומי – ובמיוחד על אלה שמקדשים את "הממלכתיות", אך בפועל מתקרבים באורחות חייהם לאורח חיים חרדי־גלותי.
לפני כשנה, ערב התאריך שבו היו אמורים להיבחר רבנים ראשיים לישראל, זימן הרב יעקב אריאל פורום של עשרות רבנים מובילים מכל גווני הציונות הדתית. משימתו: בחירת רב אחד, שיהיה מוסכם על רוב הפורום. הוא, ורק הוא, יהיה המועמד של הציונות הדתית לתפקיד הנכבד של רב ראשי לישראל. הרציונל: תחרות בין כמה רבנים, כפי שאירע בעבר, תנציח את שליטת החרדים במשרה זו, שהיא "בנפשנו" (כך קובעים רבנים רבים, וכך גם ציין מעצב דעת קהל ידוע בתכתובת פנימית). הרב אריאל, למוד ניסיון, החתים כל מועמד – אף שהדבר פגע לכאורה בכבודם – על התחייבות בזו הלשון: "הריני מתחייב לקבל את עמדת ועדת הרבנים, ולא להתמודד לבחירת הרבנות הראשית אם תבחר הוועדה מועמד אחר". והמועמדים חתמו.
הרב מאיר כהנא נבחר על ידי הוועדה, והיו מי – כמוני, לדוגמה – ששמחו מאוד. שמחנו לאו דווקא בשל בחירתו של הרב כהנא, שעד היום איני מכיר אותו ויודע אך מעט על פועלו, אלא בשל העובדה שחל מפנה שלא נודע כמוהו בהתנהגותם של רבנים – בגלל היחד שהפגינו, בשל כיבוש היצר בהתחייבות שלא לרוץ אחד כנגד השני. הנה, כתבתי לחברים ותיקים, קם דור חדש של רבנים: אידיאליסטים, ציונים אמיתיים, פחות פוזלים לעבר החרדים. אצלם מילה היא מילה. עוד כהנה וכהנה דברים נלהבים, שעד מהרה התברר לי – ולא בפעם הראשונה כשמדובר ברבנים – שלא היה להם כיסוי.
המשיח ממש לא בא.
תוך זמן קצר להפליא החלו החותמים לחפש דרכי מילוט מהחתימה. וכשמחפשים – מוצאים. "עברו 11 חודשים, התנאים השתנו", הם טוענים עכשיו, ערב הבחירות. לכאורה, מה "השתנה"? הרי בזמן שהתכנסתם וחתמתם על ההתחייבות, ידעתם שכאשר מדובר בבחירות לרבנות, המשא ומתן עם החרדים ועם ש"ס נמשך חודשים ואף שנים, והבחירות, למרבה חילול השם, נדחות שוב ושוב. הרי ללא בג"ץ, גם ביום ראשון הקרוב לא היו מתקיימות בחירות!
בחזרה לדז'ה־וו. אפשר לומר מה שמתבקש לומר על רבנים בכירים שהפרו את התחייבותם, או על אלה שאומנם לא חתמו ורצים בבחירות, אף שהם יודעים שהיה תהליך שבו קשת רחבה של רבנים בחרו במועמד אחר. דבר אחד לא ניתן לקחת מכל אלה: בקיאות בתורה, בהלכה, בכתבי המוסר, ואף בחוק ובמוסר האנושי הטבעי. בניגוד לקודמיהם החרדים, הם גם אנשי העולם הגדול, לא כן?
מה יועיל, אפוא, אם אפנה מכאן לרב מיכה הלוי ברובד הערכי־הלכתי או החוקי (הרי הוא חתם על התחייבות וחתימה היא חוק), ואשאל אותו כיצד עומדת התנערותו מההסכם שעליו חתם עם הכתוב במסכת יומא (פ"ו): "מי שיש חילול השם בידו, אין כוח לא בתשובה לתלות, ולא ביום הכיפורים לכפר ולא בייסורין למרק, אלא כולן תולין". אחסוך מכם את ציטוט ההמשך; פסק הדין שהגמרא מועידה למחללי השם הוא נורא. לו פגשתי את הרב, בוודאי הייתי שואל: ומה בדבר "ועשית הישר והטוב"? אתה הרי יודע טוב ממני כיצד מפרשים חז"ל פסוק זה, כמו גם "מדבר שקר תרחק".
אכן, ללא הועיל. הוא לא יחזור בו. אם כך, ישאל הקורא, אם אין סיכוי לשכנע, לשם מה אתה כותב דברים קשים וכואבים אלה? התשובה: אסור לשתוק. אסור לאפשר את המשך התופעה הנפוצה כל־כך, ודווקא בקרב רבנים, שבה חתימה אינה חתימה, התחייבות אינה התחייבות – וחילול השם מתבצע לעיני כול. ומה עם כלל קהילת הרבנים – מאות ואלפים? היא שותקת. גרוע מזה, לא מעט הם הנוהים אחר אחד ש"יש לו סיכויים" עדיפים בשל קרבתו לחרדים. רב ראשי ציוני אמיתי כבר אמרנו?
הרב אליעזר איגרא, תלמיד חכם, דיין בבית הדין הגדול (סרוג ראשון), לוחם במלחמת יום הכיפורים, משמש כרב של כפר־מימון. איך תעמוד, הרב אליעזר, נוכח הציבור החלוצי הנפלא הזה (ביניהם בני גילי, חברי גרעין "הטירה" שנמנו עם הדור של מייסדי המושב) ותסביר לו את הפרת האמונים הזו? מה תשיב למי שיבוא אליך ויצטט בפניך את דברי רבי אליעזר (שמן הסתם הזכרת בשיעוריך, או בפסקי דין שכתבת כדיין) ש"כל המחליף בדיבורו כאילו עובד עבודה זרה", או "מי שפרע מאנשי דור המבול הוא ייפרע ממי שאינו עומד בדיבורו"?
השר בצלאל סמוטריץ' היה מיוזמי פורום הרבנים שכינס הרב אריאל. הוא גם הצהיר: אני מחויב לתוצאות ואפעל למען בחירתו של הרב כהנא. התחייב. אז מה? השבוע, כשפרסם ברבים שהוא תומך בבחירתו של הרב הלוי, הוא שב והוכיח את המוניטין הפתלתל שהביאו עד הלום. אפשר שזהו צעד נוסף בהתקרבות מפלגתו – המתיימרת להיקרא "הציונות הדתית" – למפלגות החרדיות, בתוכן ובעיקר בסגנון. הווה אומר: הכל מסחרה.
כאמור, איני מכיר אישית את הדיין והרב מאיר כהנא. העובדה שרבנים כה רבים העדיפו אותו על פני אלה שהפרו אמונים מעידה שנכון בחרו, ושהוא המועמד שחובה לבחור בו. בקורות חייו מצאתי שהיה מפקד פלוגה בצנחנים, והיום הוא משרת, בדרגת סגן־אלוף, בפיקוד העורף. לויית חן ציונית לדמות רבנית. "לאחר הרב אביחי רונצקי ז"ל", נאמר לי, "הוא הרב הציוני המוחלט".
אני מניח שלא מעט ממכריי יתקשו לקרוא את הדברים, ויהיו מי שיבקשו ממני לחזור בי – בוודאי בימים אלה של ערב הימים הנוראים – מההתבטאויות הקשות שבחרתי בהן. אז אנא, חסכו. שקלתי היטב. התייחסתי רק במשורה, מעט מן המעט, למה שמתחייב להתייחס אליו.
לא הלבנתי פני תלמידי חכמים, הם אלה שהלבינו פני עצמם. אם עמיתיהם אינם מוכיחים אותם, מישהו אחר חייב להוכיח אותם.
