אחרי שחסן נסראללה, אללה ירחמו, התאושש מההלם שנגרם לו כשהוא גילה שלא גן עדן מחכה לו בעולם הבא, ומהסיום הפתאומי של ארוחת השישי עם כל החבר'ה, הוא בטח התפנה להרהר בשאלה הבסיסית: איך זה קרה לו.
הוא הרי הכיר את הישראלים – יותר משהם הכירו אותו, ואולי יותר משהם הכירו את עצמם – וידע היטב שהם רשת של קורי עכביש. הוא ראה אותם בורחים מלבנון בגלל מטענים והיתקלויות, יוצאים למלחמה נגדו ומסיימים אותה בקול ענות חלושה, סופגים מתקפת פתע נוראית בעיניים עצומות לרווחה. איך תוך שבוע וחצי הם פוצצו לו אלפי לוחמים בעזרת ביפרים ומכשירי קשר, חיסלו את כל הבכירים שלו ברצף של פעולות אוויריות, ולבסוף גם הורידו את ראש הנחש בכבודו ובעצמו?
שלושה דברים נסראללה ידע, שלוש סיבות בסיסיות שבגללן ישראלים חוששים לתקוף.
הסיבה הראשונה היא החשש לשלומם של החיילים שלנו. עם ישראל באופן כללי רוחש יותר כבוד לחיי אדם מאשר השכנים שלו, והתנועה הנפשית הזו רק הולכת ומתגברת. היציאה מלבנון והפחד הגדול מכניסה קרקעית לעזה, מגיעים קודם כול מההבנה שהצעדים האלה גובים מחיר. במדינה שבה כל חייל שנופל הוא עמוד שער שחור בכל העיתונים, אנחנו מעדיפים לשאול "מה יש לנו לחפש שם", ולשכנע את עצמנו שאם נעשה כמיטב יכולתנו לחיות לצד האויב, גם הוא ינסה לחיות לצידנו.
הסיבה השנייה היא טוהר הנשק. חשש לפגיעה בחפים מפשע. ככלות הכול, ישראל היא המדינה שבה שואלים את מפקד חיל האוויר איך מרגיש טייס שמשגר טיל ואחר כך מגלה שנהרגו אזרחים, וזוכרים את התשובה הצינית שלו גם שני עשורים מאוחר יותר. מדינה שבה כל כך חוששים להיות כמו האויבים שלנו, שגם על השמדת רבי-מרצחים תאבי דם יש מי שמגיב בהבעת צער על כך שהתדרדרנו למקום הזה, וקורא לאיפוק בכל הנוגע לחגיגות.
והסיבה השלישית – שהיא תולדה של השנייה – היא הרצון ללגיטימציה מצד בעלות הברית שלנו, מה שמכונה בעברית צחה "העולם". אם נהרוג חפים מפשע, אנחנו עלולים לספוג ביקורת מהעולם. יהיה משבר כלכלי, האקדמיה תחרים אותנו, נשק ל-BDS. ולכן עדיף לחשוב פעמיים ושלוש לפני כל סיכול, ולקחת בחשבון את הסיכון שאם נפחית את חומר הנפץ כדי לא לפגוע באזרחים, גם לא ממש נצליח לפגוע במטרה.
שלוש הסיבות האלה, לא הבין סייד חסן, התאדו באוויר המזרח התיכון בשנה האחרונה.
מדינת ישראל עדיין מתייחסת בחרדת קודש לחיילים שלה, וכל כלי תקשורת שמכבד את עצמו יודע בדיוק כמה חיילים נפלו מאז תחילת התמרון ובכלל. אבל היא הבינה – כמו בריטניה הגדולה בזמנה – שמי שבוחר בחרפה, יחטוף מלחמה וזה יהיה כואב מאוד. 1200 הרוגים ביום אחד גרמו לציבור הישראלי להבין שבריחה מהכרעה וגלגול הבעיה בתקווה שהיא תתפוצץ בפנים של מישהו אחר, היא פשוט לא פתרון. ולאחר שכבר שנה אנחנו חיים בצל ההפחדות על היכולות של חיזבאללה, שנעו בין מאות הרוגים בגל הטילים הראשון לבין השמדת רבע מהתשתיות מקו תל אביב צפונה, לפחות לעת עתה התברר שאם אתה בוחר במתקפת מנע ומסכים לשלם את המחיר, המחיר לא יהיה כבד כל כך.
מדינת ישראל גם לא ששה להרוג נשים וילדים. אבל היא הבינה שהמבט על האויב שלך כקבוצה של כמה אנשים היא אשליה מערבית. האויב הוא עם, העם הזה נלחם בנו ואנחנו צריכים להביס אותו. להבנה הזו נוספו התמונות שמוכיחות איך הרוצחים והבוזזים קיבלו סיוע ותמיכה מכלל שכבות האוכלוסייה – זקנים, ילדים, נשים והולכי קביים. כולם תומכים במותנו, ואנחנו מבינים שאם בהפצצה נהרגים גם חפים מפשע, הדם שלהם נמצא על הידיים של המנהיגים והאחים שלהם, אלה שפתחו במלחמה. גם אם מזכ"ל חיזבאללה יושב בתוך רובע מגורים בביירות, עמוק מתחת האדמה, זה בסדר שכמה בניינים יקרסו בשביל לקחת אותו ואת כל המטכ"ל שלו לעולם שכולו רע.
ואחרון, מדינת ישראל הבינה שגם אחרי המתקפה הברברית ביותר שהיא ספגה, יש מי שלא יגבה את "זכותה של מדינת ישראל להגן על עצמה". לצד מאמצי הסברה ופעילות דיפלומטית, ישראל תכה באויבים שלה, בידיעה שמי ששונא אותנו (אם בגלל שאריות של אנטישמיות, נקיפות מצפון על מאות שנות קולוניאליזם, אינטרסים בציר הרשע הדיקטטורי או כל סיבה אחרת) ימשיך להיות נגדנו – ושלצידם יש גם מי שמתייחס בכבוד למי שתוקף את האויבים שלו בעוצמה וגם בתחכום.
קשה לזכור את כל זה פחות משנה אחרי אותו חג שמחת תורה. כעת נותר לנו לזכור את המסקנות האלה גם בעוד עשרים שנה, כשיקום אויב חדש וטורדני מדרום או מצפון, ואפילו דחוף יותר – ליישם אותן גם כלפי האויב שנמצא ביהודה ושומרון.
