את הניווט האומלל ההוא איש ממשתתפיו לא ישכח. נזרקנו באמצע ואדי בהרי ירושלים והיינו אמורים להגיע איכשהו לקריית־ענבים. בטוחים בעצמנו ומלאי עזוז הבטנו לשמיים זרועי הכוכבים, הסקנו את מקומנו יחסית לכבישי האזור שחשבנו שהכרנו, והתחלנו לצעוד במעלה הנחל לעבר היעד. כשהגענו לגדר של קריית־ענבים צעק אחד מהחברים: "תראו, יש פה שריגי ענבים על הגדר".
שיבחנו אותו ואת עצמנו על הזיהוי המהיר – הרי מה יטפס על גדרות קריית־ענבים אם לא ענבים – וטיפסנו מעל הגדר בקלילות של מרוצים. ההוראה הייתה להגיע לנקודה הכי גבוהה ביישוב. זה כבר היה קל, פשוט העפלנו מעלה. "תראו", אמרתי אחרי כמה מטרים, "יש פה מישהו מהר־אדר שבא לבקר", והצבעתי על שמשת מכונית שעליה הייתה מודבקת מדבקה: "הבית שלי בהר־אדר". לא חלפו שתי מכוניות חונות נוספות, וחבר אחר קרא: "הנה עוד מישהו מהר־אדר שהגיע לכאן". כנראה יש פחות מה לעשות בהר־אדר, וכולם באים לפה. כולנו צחקנו ונהנינו והמשכנו בדרכנו.
לו היינו יודעים אז שקריית־ענבים הוא קיבוץ, אולי היו עולות בנו מחשבות כפירה למראה הבתים הגדולים והמסוגננים שחלפנו על פניהם בדרך לנקודת הגובה. ואולי גם זה לא היה עוזר, היינו כל כך בטוחים בעצמנו.
הטיפוס במעלה הגבעה לקח כמה דקות, ונתקלנו במהלכן בעוד ועוד סימנים שהיו אמורים לגרום לנו לכל הפחות לפקפק בעצמנו. פה שלט שמכריז על פתיחת שנת הפעילות בשבט צופי הר־אדר (טוב, קריית־ענבים יישוב קטן, לכן הפעילות מתקיימת בהר־אדר), שם רכב ביטחון של הר־אדר (לא מפתיע, כל כך הרבה תושבים מהר־אדר נמצאים בקריית־ענבים היום, הגיוני שרכב הביטחון שלהם יפטרל גם כאן). מוטי היה הראשון שאמר: "אוי לא". במהרה הצטרפנו אליו, מביטים כלא מאמינים בבניין האבן הבוהק והחדש שניצב בנקודה הכי גבוהה בקריית־ענבים, שסותתו עליו אבנים גדולות שמרכיבות את המילים "מועצה מקומית הר־אדר".
הביזיון היה גדול. רכב בא לקחת אותנו לנקודת האיסוף של שאר הצוותים, ובמשך תקופה לא קצרה בכל פעם שהוגשו ענבים בחדר האוכל אנחנו העדפנו להתחמק לחדרים.
נזכרתי בסיפור המביך הזה מתקופת עלומיי השבוע, כשפורסמו נתוני הירידה מהארץ בשנים האחרונות. הפרסום היה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, והכותרות שיצאו ממנו במקומות רבים בתקשורת היו מפוצצות. בכלכלון השמאל דה־מרקר דיווחו כך: "ותודה ליריב לוין: זינוק של כ־50 אחוז במהגרים לחו"ל ב־2023". הכתב הכלכלי של חדשות 13 מתן חודורוב דיווח גם הוא ש"נתוני למ"ס מ־2023 מציגים זינוק במספר העוזבים את הארץ", ולא היסס לפרש: "הזינוק מתכתב בוודאי עם הכאוס שחווינו מאז מערכות הבחירות התכופות, המהפכה המשפטית והמלחמה". מה נאמר ומה נדבר – הוכחה חד־משמעית של גוף אובייקטיבי לכך שממשלת הימין שמכהנת כאן הביאה עשרות אלפי ישראלים לרדת מהארץ.
אבל מהר מאוד התברר שזוהי טעות. הלמ"ס אכן הכריז על האנשים הללו כיורדים ב־2023, אבל הם ירדו מהארץ ב־2022. כלומר, הזינוק במספר היורדים, שחובר מיידית למהפכה המשפטית ולממשלת הימין, התרחש בכלל שנה קודם לכן, בכהונתה של ממשלת השינוי בראשות נפתלי בנט ויאיר לפיד.
חלק מכלי התקשורת שינו את הכותרת בעקבות פרסום הטעות (בידי עיתונאי גלובס עידן ארץ), חלק התפלפלו כתלמיד ישיבה להוט בסדר בוקר אבל לא מחקו את הציוץ, כי איך אפשר לוותר על כמה מאות לייקים, חלק פשוט הותירו את הידיעה כפי שהיא והתעלמו, וחלק הגדילו לעשות וחזרו על השקר גם בתוכניות הטלוויזיה בערב. למה? כי כשאתה מאוד רוצה להגיע לקריית־ענבים, כל רמז בדרך לשם הוא לגיטימי. וכשאתה כל כך שונא ומתעב את מי שבשלטון, תתפוס כל נתון גרוע שנראה הגיוני לשייך אליו.
זה בסדר לראות דברים אחרת ומזוויות שונות. חיינו בנויים על פרשנות למציאות, והפרשנות הזאת נובעת מאינספור פרמטרים, שאת חלקם אנחנו מביאים איתנו מהבית. הבעיה הגדולה, שהיא חלק מתרבות הפייק שהולכת ומשתלטת עלינו, מתחילה כשהפרשנות מגיעה הרבה לפני שכל העובדות מוצבות בפנינו, ואנו משיתים אותה על סמך מה שרק נראה לנו כעובדות. אלה הן ה"עובדות האלטרנטיביות", מונח מדהים שהמציאה יועצת הנשיא דונלד טראמפ בקדנציה הראשונה שלו, קליאן קונוויי. בזמנו זה נשמע כמו פליטת פה לא מוצלחת, אבל מאז אנחנו חיים בעולם שבו לכל צד יש עובדות אלטרנטיביות משלו, שהוא מעצב דרכן את המציאות שלו ושל הקהל שלו. ושיהיה ברור – ההתעלמות מהמציאות או עיוותה ושינויה כך שלא תסתור את עמדותינו הברורות מתקיימות לא בצד פוליטי אחד. עושים את זה מימין ומשמאל, ולעיתים זה נראה קצת יותר מעודן ומתוחכם בשמאל, מה שרק הופך את השקר לבעייתי יותר לגילוי ולניטור.
אם יש משהו שאפשר לאחל לחברה הישראלית לקראת השנה הבאה, מעבר לקצת שקט ושלווה כמובן, הוא שהשיח הציבורי יחזור להיות מבוסס על עובדות. זו התחלה שאולי נשמעת מעט מדי באקלים הציבורי המקוטב והרותח שלנו, אבל זה הבסיס ההכרחי. רק כשנדע לקבל את העובדות כהווייתן, נוכל ליצור לעצמנו התחלה של שיח הגון ומועיל. עם האתגרים האדירים שמונחים לפתחנו כמעט בכל תחום, אנחנו חייבים לשאוף לכך, גם אם דעתנו היא שנתניהו צריך ללכת הביתה וגם אם נצביע לו בבחירות הבאות.
ואני, מתישהו אולי אצליח לעבור בכביש 1, לראות את השלט המוביל לקריית־ענבים ולא להסמיק קלות מבושה עתיקה.
