מסורת "אנשי השנה" חזקה מאוד בעיתונות המערבית, במיוחד מאז שכתב העת טיים הפך אותה לאירוע שנתי מסקרן. בישראל זאת הייתה נחלתו של השבועון המנוח "העולם הזה", שעורכו אורי אבנרי ידע תמיד להמציא גימיקים שימשכו את לב הקהל. מאז גוויעתו של השבועון לא קם יורש למסורת הזו.
אם נרצה לחדש את המסורת ולבחור באיש השנה, המשימה תהיה קשה במיוחד. דווקא משום שזאת הייתה אחת השנים הטראומטיות בתולדות המדינה, בלטו בה לטובה כל כך הרבה אנשים.
בראש ובראשונה חיילים ומפקדים שהפכו את המפלה הקשה של 7 באוקטובר למפלה קשה לחמאס, ובימים האחרונים גם לחיזבאללה, גם אם לא "ניצחון מוחלט". רבים מהם לא רק הקריבו את חייהם או ספגו פציעות קשות שילוו אותם כל חייהם, אלא עשו זאת מתוך אמונה מלאה בצדקת הדרך. רבבות אנשי מילואים, על נשותיהם וילדיהם, סיכנו חיי משפחה ופרנסה כדי להירתם למאבק; אלפי פעילים של החברה האזרחית שרתמו למלא כל צורך של החזית והעורף גם יחד, ומיליוני ישראלים התגייסו לממש את מבצעי ההתנדבות האלה. אכן, עם של גיבורי־על.
ביניהם יש בעיניי גיבור־על בולט במיוחד: הקומיקאי ובעל הטור חנוך דאום. רוב הגיבורים האחרים מימשו את גבורתם במילוי התפקיד שנועד להם, צבאי או אזרחי. גם מי שיצרו יש מאין יוזמות חדשות עשו זאת תוך שיתוף פעולה של חבורה גדולה. דאום, כמדומני, הוא היחיד שיצר ארגון של איש אחד; ליתר דיוק, של זוג אחד.
לא במקרה, ליוזמה שלו אין אפילו שם. שמה הוא שמו. ואיזו יוזמה מפוארת זו: דאגה למאות ואולי אלפי מילואימניקים, שהעסק העצמאי שלהם או מקום עבודתם נפגע. כל זה לצד אינסוף ביקורים של פצועים ומשפחות שכולות, שחוש ההומור השחור והמקאברי שלו הוא בדיוק מה שהם היו צריכים ברגעים האלה.
לחברה הדתית לא קל עם דאום. שנים שהיא לא יודעת איך לבלוע את המוטציה שפרחה בגינתה. בנו של רב חרד"לי, חתנו של אחד מבכירי גוש אמונים, שמתעקש לשמור על הזהות הייחודית שברא לעצמו: בלי כיפה ושמירת שבת, מלא גסויות כרימון, אבל גר ביישוב דתי ומקפיד לבקר בבית הכנסת.
בעיניי, יש דווקא קשר מובהק בין דמותו של דאום כקומיקאי לדמותו כפעיל חברתי. האקסצנטריות היא המכנה המשותף: הוא ישחט את כל הפרות הקדושות, אבל ינצל את התעוזה ואת חוסר העכבות שלו גם כדי לפרוץ דרכים חדשות בתחום הפילנתרופיה והתמיכה החברתית. הנה ידוען שמנצל את מעמדו לא רק כדי לקבל הזמנות לאירועים או גאדג'טים בחינם, אלא בעיקר כדי לעזור לאחרים.
כל זה מתחבר היטב גם לדמותו של דאום כבעל טור: בשעה שאחרים רואים אידיאולוגיות, הוא רואה בני אדם. תמיד מתבונן על הגרעין האנושי, לפעמים מכמיר הלב, שיש בבעלי העמדות השונות; אפילו בבן־גביר או בגדעון לוי. אולי זוהי תכונת העומק המובהקת והלא מדוברת של איש המרכז בכלל, זה שמושמץ כפשרן, אבל למעשה רואה את האנשים מעבר למשקפי האידיאולוגיה. רואה את גרעין האמת שיש בעמדותיהם, ומעצב את עמדתו שלו מתוך האיזון ביניהן.
הפרסונה הדאומית הוכיחה את חשיבותה לקראת סוף השנה, כאשר דאום גלש בטבעיות לתפקיד מנחה טקס הזיכרון "האלטרנטיבי"; הטקס שאפשר לקרוא לו גם הטקס של העם, לעומת הטקס של המדינה. הבחירה בו כמעט השתיקה את הפולמוס סביב הטקס הזה, מתוך הבנה שאם דאום שם זה באמת יהיה טקס שיכבד את כולם, ולא רק את המחנה של יוזמיו.
בסוף השנה הקשה הזו, אחד האיחולים שאנחנו יכולים לאחל לעצמנו לשנה החדשה היא שנראה בתוכנו הרבה יותר דאומים.
