על אף ניסיונות אויבינו במשך אלפי שנים להכחידנו, עוף החול היהודי תמיד קם, מרפא את עצמו וממשיך לעוף. הדנ"א היהודי ניחן בסגולת ריפוי ייחודית ונדירה. סגולת הברית התנ"כית הופכת שברים לאומיים לתרועת ניצחון של התחדשות החיים, שגשוג ופריחה תרבותית ודתית.
אך לאורך ההיסטוריה, תמיד היה מיעוט יהודי שבחר להתכחש למשקלו הסגולי ואף התבייש בו. מיעוט שנבוך להודות בקדימות המוסרית שהברית התנ"כית מקנה לו על ארץ אבותיו. כך היה גם באחת משעות החסד הגדולות שזימן לנו הא־ל, ניצחון מלחמת ששת הימים. ארבע מדינות ערביות הלומות תבוסה משפילה ומוחצת, לא חלמו אז לתבוע את החזרת השטחים שכבשנו מהן. אבל המנצחים, הו המנצחים, בתוך חמישה ימים – בנדיבות ליבם הפושעת, וללא מנדט מהעם – הציעו לאויב הצעה שאי אפשר לסרב לה. הם התחננו "להחזיר" את הנכסים החדשים־עתיקים תמורת חזיונות שווא של שלום, שכיסו על בעתה ואימה מפני הניצחון התנ"כי הנשגב. כמה טרגי שנבחרת גיבורי התהילה במלחמה נתגלתה אחריה כלהקת רכי לב, רפי רוח ותבוסתנים. חסרי הבנת המשמעות הרוחנית והאסטרטגית של הניצחון התנ"כי, שהרחיב את גבולות אושוויץ לגבולות ההבטחה ומעבר. משמעות ההצעה בעיני האויב והאומות הייתה אחת: ישראל היא האם המתחזה.
ציפיות העם שהמלחמה תסתיים בקול תרועה רמה נענו בקול דממה דקה ומשפילה, שהדיה נשמעו 26 שנה אחר כך במלונות אוסלו, בקתות קמפ־דיוויד ואחוזת חוות שקמים. הוויתור על חבלי ארץ ההבטחה, החטא הקדמון של מנהיגינו, המיט עלינו באופן שיטתי אסונות כבדים. "היתרון הגדול של אוסלו הוא ששבנו לאדמת המולדת, ואנו נלחמים בצבא הכיבוש ממרחק של מטרים ספורים", הסביר ב־2001 הרוצח תאופיק טיראווי, ראש מנגנון המודיעין של הרשות.
ואומנם, מאז אוסלו שום ראש ממשלה, שר חוץ, שגריר או רמטכ"ל אינו מרהיב עוז לטעון בפני האומות לבעלותנו על הארץ מתוקף הזכות התנ"כית. בסתר ליבו המערב מכיר באמת התנ"כית ובהבטחה הא־לוהית לעם ישראל, אך מנהיגינו מתביישים לחזור על האמת הצרופה שבקעה מפיו של דוד בן־גוריון בפני ועדת פיל: התנ"ך הוא שטר הבעלות שלנו על הארץ.
ראשי ממשלה ומדינאים כשלו להבין שהאחיזה בזכות התנ"כית היא העומק המוסרי, הצבאי והמדיני העוצמתי ביותר מול צחוקו של ישמעאל. בעולם פוסט־ציוני ופוסט־ליברלי, שגבולות האמת והשקר התערבבו בו, ארץ ישראל הומרה במדינת ישראל, ואחיזה בתנ"ך נתפסת בעיני יהודים מסוימים כמשיחיות שקר, אי־רציונליות, גזענות וקיצוניות. ממשלות ישראל הגיעו למסקנה כוזבת ש"הגיע זמן שלום" עם גונבי זהותנו, והמירו את הברית התנ"כית ההיסטורית בברית חדשה עם רב־המרצחים הגדול בעולם בזמנו.
המרוץ למסירת שטחי הארץ לידי אויבינו הוליד ברבות השנים קונספציות רבות, שקרסו אל מותן בשמיני עצרת בתהומות עזה. בעיקר קרסה פרדיגמת הריאליזם המדיני שהכתיבה מתווים לפשרה טריטוריאלית ולאיזון יחסי בין אינטרסים ביטחוניים שנועדו להשיג את הרע במיעוטו ולא את הטוב המוחלט. חלום שתי המדינות הפך לעיי חורבות בפירי מנהרות מתמוטטים. ובכל זאת, כשביולי חתמו 68 ח"כים על הצהרת התנגדות להקמת מדינה "פלסטינית", שום חבר כנסת לא נשען על ההבטחה התנ"כית.
הנחמה באה מכיוון העם: העם בשל היום לשוב לגבולות ההבטחה. בין 60 ל־80 אחוזים מהעם מתנגדים להקמת מדינה פלסטינית. עם הספר מכיר בכך שהכובשים האמיתיים של ארץ ההבטחה הם כנופיות טרור עמלקיות ותובע מההנהגה לשוב בתשובה, לרשת מחדש את הארץ וליישב את עזה ודרום לבנון. בין 60 ל־80 אחוזים אינם יכולים להיות משיחי שקר.
מצבה של האנושות נראה בכי רע. לא רק ישראל איבדה את הצפון. האנושות המעדיפה הסדרים גיאו־פוליטיים עם ארגוני טרור איבדה אותו אף היא. המפתח לתיקון נמצא בגבולות ההבטחה הגיאו־פוליטיים והמוסריים של התנ"ך. בכיבוש עזה ודרום לבנון ובהתיישבות בהן נוכל להפוך את השברים של טבח שמיני עצרת לתרועת ניצחון תנ"כית וזקיפת קומתנו הלאומית.
