פרשת האזינו בנויה משני חלקים. החלק הראשון והמרכזי הוא השירה, המתפרסת על פני מרבית הפרשה. שירה זו נאמרת בעקבות התגלות ה' למשה בפרשה הקודמת, שבה הוא ביקש ממנו להוסיף לצד ספר התורה את השירה: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת". החלק השני של הפרשה הוא שוב דיבור ישיר של ה' אל משה, המצווה עליו להיפרד: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה… עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים… וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר". פסוקים דומים לאלה כתובים בספר במדבר, בפרשת פינחס, ויש להידרש לכפילותם.
נפתח בשירת האזינו, שאותה ניתן לזכור בעל פה ולשנן בימים קשים. שירה היא סוגת כתיבה הפוכה מסגנונו של משה עד עתה. שירה אינה מפרטת בצורה ברורה את ציוויי התורה, נותנת הדרכות מה לעשות. היא אינה טקסט לוגי, המסביר הקשר כלשהו. שירה היא כתיבה אמנותית – לירית, אפית או דרמטית, ואולי גם קצת מכל דבר. לקורא קשה לעיתים להבין את כוונת המשורר, את הלך הנפש המפותל שיצר את הטקסט המכונה שירה. השירה אינה מעבירה מידע פורמלי, מדווחת או מתעדת. היא חושפת, מגלה ומסתירה בו־זמנית משהו אחר מהמילים שבהן היא משתמשת.
כך למשל, רחל המשוררת מתארת: "צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה, גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ, רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה". הנמלה מסמנת את עולמה וחייה. "צד הים אוניות בכפיו ומתען מאיים וחופים", כתב אברהם חלפי. האומנם הים מתעה? "כחלומי שעף ללבבות זרים כחלומי הנלעג מרחף הפרפר הלבן על ראשי הקוצים הדוקרים", מתארת זלדה. האם באמת יש קשר בין הפרפר לחלומותיה?
דוגמה לייחודה של השירה אפשר להביא מתוך שירת האזינו עצמה, המתארת כיצד נוצר עם ישראל: "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן". אין כאן סיפורי אבות, אין כאן יציאת מצרים וגם לא ברית בהר סיני. יש כאן תיאור נוגע ללב על אודות עם אבוד אי־שם במדבר, ללא הקשר, ללא אבא ואימא. לפתע ה' מגלה אותו, אוסף אותו ומאמצו, דואג לכל צרכיו, "וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע". אין זו הוצאת מים מסלע אלא טקסט שירי, המתאר דבש הניגר אפילו מאבן. "חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה" – מאכל המתאים לעתיד ולא להוויה המדברית. ואולי המשורר עבר לתיאור העם בארצו, במקום מושבו, ללא ששמנו לב.
שירה היא ניסיון להשתמש במילים כדי לתאר משהו שאינו זהה למובן הפשוט של המילים עצמן. הבנה זו מחדדת את הפער בין ספר דברים עד עתה ובין שירת האזינו, בין ספר הדרכה לספר שירה. בימי הקושי והמצוקה של הגלות, "וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת – וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד". כאשר מסביב יהום הצער והקושי, השירה, דווקא בגלל חוסר הריאליות שלה, המעוף ושאר הרוח הטמונים בה, תיתן תקווה לעם לעלות מעל חשכת התהום גם בימים קשים.
לא בעקבות מעשינו
מה עוד מתחדש בשירת האזינו מלבד היותה מליצית? האם המסרים בה זהים לברית שתוארה בספר, או שהיא מציעה הצעה שונה באופן מהותי?
שירת האזינו פותחת בשבחו של הבורא ובצדק האלוהי, מספרת על חסדו שניתן לעם, על חטאי העם, מבטאת את הביקורת והכעס עליו. לאחר מכן היא מתארת את שליטת ה' ואת ענישת אויבי ישראל שפגעו בו. השירה נעה מנושא לנושא, מתמונה לתמונה, מעונש לעם לענישת צריו, כאשר בינתיים דבר לא השתנה במעשי העם עצמו.
המתקת הגזירות בשירה איננה בשל תהליכי תשובה ותיקון, נאמנות לצו ולחובה הדתית. הנקמה באויבי העם, "כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם", אינה בשל התחזקות כלשהי. כעס ה' עלינו מתחלף בכעס על אויבינו. משנאי ה' מתהפכים תוך כדי שירה; במקום העם שבגד באביו מאמצו, כעת הם אויבי אותו העם: "כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם". בעוד פרשת ניצבים מציבה את האהבה על בסיס המעשה הנכון, ובהתאם לכך התשובה היא הנתיב לתיקון, שירת האזינו מתארת תיקון שאיננו מתבסס על שינוי פנימי לטובה של העם. הברכה תגיע, ולא בעקבות מעשינו. המציאות יכולה להשתנות ולקבל פנים חדשות, גאולה שלמעלה מטעם ודעת, ללא התניה של תשובה.
זו אמירה שיש בה נחמה תמידית, גאולה שאינה תלויה כלל בתשובה. זו תובנה המאפשרת את שירת החיים, את החיים עצמם, גם בלילות שחורים של ייאוש.
שירת חייו
בסיום השירה, משה פונה לפתע לעם ישראל ומבקש מהם "לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". משה, שאמר את השירה כפי שצווה, חוזר לפתע לשפת הספר, לשפה שבה הוא מורגל מתחילת ספר דברים. החזרה אל הספר עלולה לטשטש את המסר של השירה, שאולי משה עצמו מתקשה איתה ולכן מדגיש את רוח הספר: "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם". אפשר לקיים את הספר, אולי העתיד ורוד יותר.
אבל הנה שוב הקול האלוהי פורץ בעדינות לתוך דברי משה. "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר, עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה". משה נקרא שוב לסיים את הספר ולעלות אל ההר ולהיפרד. החזרה על פסוקי ספר במדבר, מבקשת מאיתנו לחזור לתמונה הרחבה של רגעי הפרידה מדור ההנהגה הקודם: אהרן, מרים וכעת משה. משה, שרצה עוד להרבות דברים אודות הספר, מקבל ששירת חייו הסתיימה בשירה, שירת האזינו. שירה שאולי מחוללת בו תמורה ברגע האחרון, המאפשרת לו עצמו לעבור משפת הספר לשפת השירה בברכות לשבטים, פרשת וזאת הברכה.
