חלפה כמעט שנה מאז שהתפללנו יחד בפעם האחרונה, אימי, מרסל טליה הי"ד, ואני, בבית הכנסת בקיבוץ עין־השלושה. ראש השנה הוא יום שבו אנו מתפללים על דין השנה שתבוא. התפילה בבית הכנסת בקיבוץ היא מיוחדת במינה; הקיבוץ שלנו מוגדר כחילוני, ומדי שנה מגיעים אליו בני ישיבה ממצפה־רמון כדי להעביר את התפילה לכלל התושבים – סימן לאחדות. ידעתי שזה יהיה תנאי מקדים להגעת אימא לחגים – שתהיה תפילת חג בבית הכנסת.
אימא הגיעה אלינו בעזרת אוטובוסים. היא אהבה לנסוע בתחבורה ציבורית, וחששה לנסוע ברכב. כשהייתי מציעה לאסוף אותה בעצמי, תמיד הייתה לה תשובה לכל דבר: "לא, ליאורה, יש לי כרטיס פנסיונר. אני אגיע מקריית־ארבע לבאר־שבע, ומשם לאשכול. אל תאספי אותי".
בצהריים שלפני ראש השנה אספתי את אימא מהמרכז של המועצה האזורית אשכול. אבישי ומטר רצו אליה, ביקשו ממתקים ומתנות. היא החזיקה הרבה תיקים ושקיות עם דברים טעימים, גברת עם סלים. רצתי לעזור לה, והיא אמרה לי: "את בחודש תשיעי, אל תרימי כלום".
הכנסנו הביתה את כל האוכל והמתנות שהיא הביאה. אימא קנתה לי מיץ תפוזים טבעי, שהיא ידעה עד כמה אני אוהבת. היא הכינה לעצמה קפה, נתנה חיבוקים ונשיקות, ומיד רצה לקפוץ עם הילדים בטרמפולינה בגינה. ביקשתי ממנה להיזהר, כי הברך שלה לא הייתה במיטבה.
הממתקים האחרונים של סבתא
בראש השנה צעדנו יחד, כולנו, לבית הכנסת לתפילה משותפת: דתיים, חילונים, שמאלנים, ימנים, מתנחלים, קיבוצניקים. כולנו התכונַנו ליום הרת עולם. אימא תמיד הביאה איתה מחזור לראש השנה, כדי לא לקחת למישהו שאין לו. היא התיישבה בין ותיקות הקיבוץ, בעזרת הנשים מול ארון הקודש. אני הייתי בחוץ עם ילדיי, ששיחקו ונהנו בתמימות מתוקה בזמן התפילה.
ביכולתנו לבחור אם להתבוסס בכאב או להחזיק בתקווה. בכל יום אנו בוחרים לאן ללכת. הבחירה היא תמיד שלנו, לא משנה עם כמה אובדנים וכאב אנו מתמודדים
בכל שנה אנו שרים את הפיוט "היום הרת עולם". הפיוט נפתח בלידת העולם, ומסתיים בכך שאיננו יודעים מה הדין שיגזור הקב"ה עלינו כבני אדם. שרנו יחד את המילים, אימא ואני, ולא ידענו מה צפוי לנו ועם מה נתמודד בעוד כשלושה שבועות, בערי, קיבוצי ויישובי העוטף.
אימא הייתה אצלי בכל החגים, כולל שמחת תורה. היא הגיעה כדי לעזור לי לקראת הלידה, והתארחה בדירת אירוח בקיבוץ. קיימתי את מצוות כיבוד אב ואם ורציתי שיהיה לה נעים, ושתוכל לנוח ללא הפרעות. אבל אימא תמיד הייתה מתעוררת מוקדם, צועדת אלינו בשבילי הקיבוץ, מגיעה לשחק, להצחיק את נכדיה ולהביא להם מתנות וממתקים.
בערב שמחת תורה, הושענא־רבה, ילדתי את בתי אסיף. לאחר הלידה הגיעה אימא לבית החולים אסותא באשדוד כדי לפגוש את אסיף בפעם הראשונה, בפעם האחרונה. פרי אחרון לפני בוא החורף.
אימא חזרה עם בן־זוגי דור והילדים לקיבוץ, לחגוג את חג שמחת תורה. למחרת בבוקר היא נרצחה בידי מחבלי חמאס. אחיי, בצלאל וידידיה, שביקשתי מהם לחלץ את כלל בני המשפחה מהקיבוץ, מצאו אותה מחוררת מכדורים, כשהיא מחזיקה ממתקים לילדיי לכבוד שמחת החג.
הימים הראשונים היו ימים קשים של כאבי לידה וכאבי לב. ישבתי שבעה על אימי שלושה ימים אחרי שילדתי את אסיף. המפגש עם בעלי וילדיי היה מלא כאב ותקווה. פרסתי את ידיי מעל שלושתם ובירכתי את ברכת הכוהנים: "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". הרגע הזה נצרב בליבי; כמו טלית ענקית שמכסה את עם ישראל ביום חגו.
לחגוג למרות הכול
אנו עוברים שנה מהקשות שידעה מדינת ישראל. איבדנו משפחה, חברים, אחים ואחיות. האמון בין תושבי העוטף לממשלה ולצה"ל נשבר ונסדק, ולכאורה נראה שהוא לעולם לא ישוב. וכמו בשיקום, יש קושי לצעוד את הצעד הראשון. נראה שהוא בלתי אפשרי. האם אי־פעם נוכל ללכת שוב? עם השאלות הללו אנו מתמודדים יום־יום, תושבי העוטף. לשיקום האמון אנו חייבים לצעוד את הצעד הראשון יחד מחדש, לשקם את ליבנו ונפשנו מול מי שאמונים על ביטחונה ושלומה של מדינת ישראל. השיקום הזה הכרחי ונדרש עבור כולנו. עלינו להמשיך ללכת ולעשות הכול כדי להחזיר את האמון שאבד. שיקום האמון תלוי בנו, ברצון שלנו לגבור על הכאב והאובדן, להאמין ולראות שקיים טוב, למרות הכול.
אסור לנו לבטל את שמחת החג בימים הללו. להפך, יש לחגוג כפי שחגגנו בימים שלאחר השואה ובימים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, ולברך על כך שיש לנו מדינה, ראשית צמיחת גאולתנו.
תחגגו את חגי ישראל. אנחנו כאן, משקמים גוף, נפש ולב. מתחילים ללמוד איך לצעוד מחדש, מנסים לקום פעם אחר פעם, בלי לפחד ליפול. אני מסתכלת על בתי אסיף, שמנסה לצעוד את צעדיה הראשונים, לומדת לקום וליפול. אסור לנו לפחד מלהתחיל ללכת מחדש; בסוף הלב יהפוך לשלֵם.
נתפלל בחגים הללו עבור חטופינו שישובו לביתם בחיים, ועבור אלה שנרצחו, שיגיעו לקבורת ישראל. נתפלל על אחדות בתוכנו, שנצליח לראות כל אחד מבני עמנו כחבר, שנדע להקשיב הקשבה אמיתית ולסלוח.
אלו ימים של הרת עולם. ביכולתנו לבחור אם להתבוסס בכאב או להחזיק בתקווה. בכל יום אנו בוחרים לאן ללכת. הבחירה שלנו היא תמיד שלנו, לא משנה עם כמה אובדנים וכאב אנו מתמודדים. בחירה חופשית. ביום הרת עולם, אנו בוחרים בלידה או במוות. תבחרו בלידה ותביאו את האסיף.
