מאבק איתנים מתרחש בחברה הישראלית. איני מתכוון למאבק בין ימין לשמאל, בין חילונים לדתיים, בין תומכי הרפורמה המשפטית למתנגדי המהפכה המשטרית, בין תומכי ומתנגדי עסקת החטופים, ואפילו לא בין רק־ביבי לרק־לא־ביבי.
אני מתכוון למאבק בין רוח שישה באוקטובר לרוח שמונה באוקטובר.
בשבעה באוקטובר קרה לנו האסון הנורא ביותר מאז השואה – הטבח בנגב המערבי. קדם לו המחדל המדיני והביטחוני הגדול בתולדות המדינה. זהו מחדל רב שנים, ואחראים לו ראשי הדרג המדיני וראשי הדרג הביטחוני. אלה ואלה חייבים ללכת הביתה.
אולם מה שהביא לטבח 7 באוקטובר לא היה רק המחדל המדיני והביטחוני החמור, אלא לא פחות מכך, רוח הפילוג והשנאה בחברה הישראלית, שהעבירה מסר של חולשה והתפוררות, שידרה לאויבינו כי מתגשם חזון "חברת קורי העכביש" של נסראללה.
תמונת החברה הישראלית ב־6 באוקטובר הייתה של שני מחנות זהותיים שבטיים, לעומתיים זה לזה, שונאים זה את זה, נלחמים זה בזה, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים ביותר בתוכו והופך לבייס שמשסע את מנהיגיו להקצנה, למלחמה במחנה השני שכבר אינו יריב אלא אויב, לחוסר נכונות להתפשר. אותם מנהיגים הם שיצרו את הבייס כי הם נבנו מהשנאה הזאת, אבל איבדו שליטה והפכו למשרתיו. הגולם קם על יוצרו.
וכך, כשהחברה הישראלית שסועה ומדממת, כאשר דומה היה שאנו על סף מלחמת אחים, עט עלינו האויב החמאסי המשחר לטרף וביצע את זממו.
רוב הציבור הבין שכרותה בינינו ברית גורל משותף, וגם שאין בה די. כדי להביא לתקומת החברה הישראלית יש צורך בעיצוב ברית ייעוד ציונית, ממלכתית ודמוקרטית, של המיינסטרים הישראלי, הרוב הדומם והשפוי, שישבור את משטר המחנות המפריד
ב־8 באוקטובר יצאנו כולנו, כאיש אחד בלב אחד, למלחמת עמנו, מלחמת דורנו. המלחמה על קיומנו. מלחמת הטוב ברע. מלחמת הטוב למיגור הרע המוחלט. מלחמת הציונות. מלחמת העולם החופשי.
עם ישראל התעורר כארי להגן על חייו ועל קיומו. גילויי גבורה בלתי נתפסים הפעימו את לב החברה. שיעור ההתגייסות למילואים הגיע ל־150%, כלומר כשליש ממאות אלפי המילואימניקים היו בעלי פטור, שהתעקשו לחזור ולהתנדב ולחרף את נפשם על הגנת המולדת. ישראלים מכל העולם עזבו הכול ועלו על הטיסה הראשונה הביתה כדי לזנק אל תוך התופת. הדור שכונה בלעג דור הטיקטוק, ונתפס כדור שטחי ורדוד שכל עולמו נמצא במכשיר הנייד בכיסו, התגלה כדור מופתי, העולה על קודמיו באחריות הלאומית, במסירות, בנחישות ובהקרבה.
אנשים שתמול שלשום עמדו משני צידי המתרס, יד איש באחיו, לחמו כעת ברעות זה לצד זה, נכונים להקריב את חייהם ללא היסוס למען מי שאך אתמול נתפס כאויב. פצועים שמרגע אשפוזם הדבר היחיד שמעסיק אותם הוא הרצון לחזור מוקדם ככל האפשר לחבריהם לנשק. גילויי ההתנדבות האזרחית של המוני ישראלים שעזבו הכול כדי לעזור לחיילים, למפונים, למשפחות החטופים, שהתנדבו להסברה ולחקלאות – הרקיעו שחקים. החברה האזרחית התגלתה במלוא הדרה וחיוניותה, והחליפה את המדינה שכל מערכותיה קרסו.
"יחד ננצח" – זו הייתה רוח העם. רוח של אחדות, רוח של אהבת אחים, רוח של עם ישראל חי. רוח של לא מנצחים אותי כל כך מהר. אשרי העם!
הרוח הישראלית במלוא תפארתה. רוח 8 באוקטובר.
אבל רוח 6 באוקטובר לא נעלמה. וככל שהתרחקנו מיום הטבח, היא חזרה והכתה בנו.
ושוב יד איש באחיו. ושוב שנאת אחים. ושוב קונספירציות ועלילות. ושוב מכונות רעל על סטרואידים. ומשפחות חטופים נגד משפחות חטופים. ומשפחות שכולות נגד משפחות שכולות. וכמו בשנה שקדמה לטבח, גם כאן האחריות והאשמה אינם נמצאים בצד אחד של המפה, אף שכל מחנה נוהג להכות "על חטא" על חזה יריבו.
והאויב המשחר לטרף שוב רואה אותנו בשפל חולשתנו, שסועים ומדממים.
מייאש.
אך אסור להתייאש. כי יש תקווה.
גם כעת, כשנדמה כי ידם של הכוחות הצנטריפוגליים שמשסעים וקורעים את החברה על העליונה; כשנראה שרוח 6 באוקטובר שבה והשתלטה, אני אופטימי ומלא תקווה.
אני אופטימי כי אני מאמין שרוח 8 באוקטובר לא נעלמה. רוח האחדות הלאומית, הרוח שמבינה שהאויב נמצא בטהרן, בעזה ובביירות, לא בקיסריה ולא בקפלן, קיימת בתוכנו.
רבים בציבור הישראלי, אני משוכנע שהם רוב הציבור הישראלי, סולדים מהקיצוניות, מתרבות השקר, מהשנאה ומההסלמה. רוב הציבור הבין ב־7 באוקטובר שכרותה בינינו ברית גורל משותף, שכן האויב אינו מבחין בין ימין ושמאל, מזרחי או אשכנזי, דתי או חילוני. והם מבינים גם שאין די בברית גורל, שכן כדי להביא לתקומת החברה הישראלית יש צורך בעיצוב ברית ייעוד ציונית, ממלכתית ודמוקרטית, של המיינסטרים הישראלי, הרוב הדומם, הרוב השפוי, שישבור את משטר המחנות המפריד, המשסע והמקצין, וידחוק את הקנאים שורפי האסמים אל השוליים, אל מחוץ למעגלי ההשפעה.
הרוב הזה עדיין דומם, אך יש גורמים אחראים שנוטלים אחריות לאומית, משמיעים את קולו ולאט לאט מארגנים אותו.
במאבק האיתנים בין רוח 6 באוקטובר לרוח 8 באוקטובר, אני משוכנע שרוח 8 באוקטובר תנצח. אין לה ברירה אלא לנצח.
