חוק אדמס לאסונות המתקדמים לאיטם, שטבע סקוט אדמס, יוצר הקומיקס האהוד "דילברט", פוסק כי האנושות תמצא פתרון לכל אסון אם יינתן לה מספיק זמן. התפיסה הזו מתייחסת לאתגרים גלובליים כמו התחממות כדור הארץ או מחסור במזון, וקובעת כי כושר ההמצאה האנושי הוא כוח חיובי אדיר שלרוב אינו נלקח חשבון. ההיסטוריה הציונית הוכיחה שההשקפה האופטימית הזו עובדת שוב ושוב כאשר אנו מתמודדים עם מצבים שנראים כאסון בלתי נמנע.
כאשר בנימין זאב הרצל חזה את הקמת המדינה, הוא ביקש מהיהודים לבסס התיישבות בחבל ארץ לא מפותח הנשלט על ידי אימפריה לא ידידותית, ואשר היה מאוכלס בערבים עוינים. על פניו, הרעיון הזה נראה כמו מתכון לאסון. אך תוך עשורים ספורים הפכה הציונות מרעיון תיאורטי למדינה תוססת עם הכרה בינלאומית. הכרזת המדינה ומלחמת העצמאות הביאו את היישוב לסף אסון קיומי נוסף, אולם כושר ההישרדות והיצירתיות של הישראלים אפשרו למדינה לנצח ולהתפתח.
מאז התמודדה ישראל עם אתגרים רבים שניצבו לפתחה – החל ממשבר המים, שזכה לפתרונות טכנולוגיים כמו התפלת מים וטפטפות, עבור במערכת כיפת ברזל והחץ שהגנו עליה מפני הטילים, וכלה במערכת רקפת שאפשרה את מבצע מוקד ואת הניצחון במלחמת ששת הימים. זו רשימה חלקית בלבד.
הגישה הזו ממשיכה להוכיח את עצמה גם כיום, כאשר ישראל מתמודדת עם איום הטילים והכטב"מים של חיזבאללה. רק לפני שנה היה נדמה כי כל ניסיון לפרוק את ארגון הטרור השיעי ממאות אלפי הטילים שבהם התחמש, יעלה במחיר חייהם של אלפי ישראלים ובהרס עצום לגוש דן. אך מהלך יצירתי, שכלל פצצות במכשירי קשר וזימוניות שזרעו כאוס בארגון, לצד הפצצות נרחבות, שינו את המצב מהיסוד. גם אם לא ברור עדיין מה יהיו המחירים שיגבה עימות צבאי עם החיזבאללה, אין ספק שמכת המחץ המפתיעה שינתה את מאזן הכוחות והאיומים לטובה.
בשעה שהיצירתיות הישראלית הצליחה להוציא את העוקץ ממה שנדמה כקטסטרופה ביטחונית ודאית, הישראלים מתקדמים לעבר אסון אפשרי נוסף: הבחירות הבאות. החדשות הטובות הן שהתבגרנו. החברה הישראלית למדה לקחים חשובים בעקבות המאבקים על הרפורמה המשפטית, אסון 7 באוקטובר ומפגן הסולידריות והאחדות של השנה האחרונה. אז מדוע מדובר באסון? מכיוון שלמרות שהעם השתנה, לפוליטיקה הלאומית אין יכולת להתחדש.
נפתח בראיות: בחמש מערכות הבחירות מאז 2019 לא הצליחו אזרחי ישראל להעמיד מתוכם הנהגה מוסכמת, הם הלכו שוב ושוב לקלפי ובחרו באותם דמויות וכוחות פוליטיים. בנימין נתניהו, בני גנץ, יאיר לפיד, אביגדור ליברמן, אריה דרעי, גדעון סער ומנגנונים של מפלגות מגזריות שמאוכלסים באותם עסקנים ותיקים, העלו בפנינו פעם אחר פעם את אותו מופע כושל.
אין שום דמוקרטיה בעולם – גם של העם השמרני והמרובע ביותר – שלא הייתה משתמשת באחת מחמש ההזדמנויות האלו כדי לרענן את שורת המנהיגים שלה. הסיבה שלא קמו כוחות חדשים מתוך עמנו אינה דלות הרוח, אלא חסם מלאכותי שהציבו הנבחרים כדי להפוך את הפוליטיקה מזירה תחרותית לסידור עבודה. שמו של החסם הזה הוא אחוז החסימה.
מקום המדינה ועד תחילת שנות התשעים יכלה מפלגה להיכנס לכנסת רק עם מנדט אחד. בתחילת שנות האלפיים כבר עמד אחוז החסימה על שני מנדטים, ומאז 2013 הוא עומד על ארבעה מנדטים – או 3.75% מקולותיהם של כלל הישראלים.
גובהו של הרף הזה מקשה על כוחות חדשים אפילו להתחיל את המסע לכנסת. תורמים, מתנדבים או מצביעים פוטנציאליים אינם רוצים לכלות את כספם, זמנם או קולם על מפלגה שצריכה להגיע לרף מינימלי כה שאפתני כדי להפוך לכוח פוליטי לאומי. למעשה, המפלגות החדשות היחידות שכן רצות בתנאים כאלה הן כאלו שבראשן עומדים "אנשים ישנים" – רמטכ"לים או פוליטיקאים במיל' – שכבר בילו שנים באותם חדרים עם ההנהגה הנוכחית. הם שותפים לטינותיה, שנאותיה, חשבונותיה וכנראה גם לקונספציות שבהן היא תקועה.
השארת אחוז חסימה גבוה, שבולם את כוחות היצירה וההתחדשות הישראליים, יבטיח כי האסון המתקדם לאיטו אכן יתממש בבחירות הקרובות. מנהיגים לאומיים, כמו כל בני האדם, מגיבים לתמריצים ולשינויים בסביבה. אם אחרי הבחירות הבאות הסביבה האנושית שלהם תהיה זהה, הם ייבחרו שוב וימשיכו לריב את ריביהם הישנים, וכך גם יזרו לרוח את תקוותינו לשינוי ואת עתידנו.
הדרך היחידה להימנע מהגורל העגום הזה היא לגרום לנבחרי הציבור בכנסת הנוכחית לבטל את אחוז החסימה, ולהבטיח כי בבחירות הקרובות תתקיים תחרות והתחדשות אמיתית וחיונית של שדרת ההנהגה הישראלית. זו אומנם משימה קשה, מכיוון שבתמיכתם של נבחרינו בהורדת אחוז החסימה הם יהפכו סידור עבודה בטוח לאסון המתגלגל לאיטו לכיוונם. מצד שני, יש לנו זמן לחשוב כיצד לשכנע אותם שאין להם ברירה אחרת. אם נרצה זה אפשרי. דרושים לנו רק דמיון, רצון ויכולת – ואת זה כבר הוכחנו לא אחת שיש לנו בשפע.
