בשנה וחצי האחרונות גיליתי משהו מחדש: אתה צריך להיות עצמך, לא מי שאחרים מצפים ממך להיות. כולל להשתמש בהומור, גם אחרי שאשתך ושתי בנותיך נרצחו בפיגוע טרור בבקעת הירדן. אולי התובנה הזו יכולה לעזור לכל אלה מאיתנו שסבלו כל כך בשנה היוצאת.
נתקלתי לראשונה ברעיון הזה בנעוריי. הוא היה נושא ספרו של הרב מארק (מרדכי) אנג'ל, "להפסיד במרוץ העכברים ולנצח בחיים". הרב אנג'ל דן בכך שבחיינו יש שני קולות שמדברים אלינו בלי הרף: קול נשמתנו, האומר לנו מי ראוי שנהיה, וקול משפחתנו וחברינו האומר לנו מי הם מצפים שנהיה. החוכמה היא לחסום את הקול השני ולהתמקד בראשון. נשמתנו יודעת מי אנו צריכים להיות; עלינו רק להקשיב לה יותר.
אבל איך נגלה את העצמי האמיתי שלנו? רבי נחמן מברסלב לימד אותנו כי "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". זו איננה מצווה קלה לקיום. מה עם ימי האבל על המקדש? ומה עם ימי הזיכרון שלנו לבני משפחתנו ולחברינו? האם אין אלו זמנים שבהם מצווה להיות עצובים?
לא הצלחתי ליישב את הסתירה הזאת עד שישבתי שבעה על לוסי, מאיה ורינה. ערב אחד במהלך השבעה, לאחר שכל המנחמים כבר הלכו, סיפרה לי אחותי על בחורה אחת שבאה אלינו לנחם ולקבל השראה. היא לא הצליחה להיכנס לאוהל השבעה העמוס, ולכן ניגשה לאחותי והתחילה לשאול אותה שאלות רוחניות עמוקות. אחותי הנהדרת , פסיכולוגית מקצועית, לא ידעה מה לענות לה. הרגשתי, אמרה לי אחותי, כאילו מישהו בא לפגוש גורו ומצא את עצמו מקבל עצות מעוזרת הבית שלו. צחקתי, ואז הרגשתי אשמה על שצחקתי. הרי אני יושב שבעה על אשתי ובנותיי האהובות; איך יכול משהו, מעתה ועד עולם, להצחיק אותי? עם הזמן הבנתי: אפשר להיות שמח ועצוב באותה עת. אין בכך סתירה. כפי שהורו לנו רבים מגיבורינו הנופלים, "מתנו כדי שתחיו בשמחה".
בשפה האנגלית, ההפך של happy הוא unhappy: או שאתה שמח או שאתה אי־שמח. אבל בעברית שמחה וצער הן שתי מילים שונות לגמרי. על פי הרב שמשון רפאל הירש, "שמחה" קרובה ל"צמיחה", כי כשאנחנו צומחים, אנחנו שמחים. זה יכול להיות נכון לגבי צמיחה בדעת ובמעשים טובים, צמיחה ביחסים, או צמיחה בעושר או במעמד. אבל כשאנחנו מגיעים באחד התחומים האלה למישור, ובוודאי למורָד, אנחנו עלולים להרגיש כאב, עצב ואפילו ייאוש.
לאחר האסון, נרשמו לי כדורי הרגעה כדי לעזור לי לישון ולנשום. לאחר שבועיים הבנתי שהתרופה אינה מיטיבה איתי, ונגמלתי ממנה. לפעמים טשטוש הכאב רק מאריך אותו
משהבחנתי בכך הבנתי שרגשות הכאב, העצב והייאוש שלי הם ברכות משמיים. איננו מבינים מדוע קורים דברים רעים בחיינו, אולי בעולם הבא נבין מדוע צריך היה הסבל הזה לקרות; אבל עלינו לנסות לחשוב על רגשות היגון שלנו אחרי כל אסון כעל ברכה משמיים.
איך אפשר להפוך עצב לברכה? זה היה האתגר שלי בשנה וחצי האחרונות, והוא לא היה קל. מאז 7 באוקטובר, יהודים רבים מאוד נאבקים באותה תחושת עצב וכאב. המאבק בעצבות מצריך עמל קשה של שינוי בחיים. הדבר דומה לשעון מעורר המצלצל בשבת בבוקר. אם אשכב במיטה ואחליט להתעלם מהצלצול, הוא יגבר ויגבר; אולי אתרגל אליו, אבל הוא ימשיך להשפיע עליי גם אם אצליח להירדם שוב. אבל אם אבחר להגיב לכאב הזה בקפיצה מהמיטה והליכה לבית הכנסת, הוא יהפוך לברכה.
רבים מתקשים לעבד את רגשותיהם ולהיחלץ מן הדיכאון. הבה אשתף אתכם בתהליך החשיבה שלי, ואולי הוא יסייע למישהו.
לאחר האסון, נרשמו לי כדורי הרגעה כדי לעזור לי לישון ולנשום, כי במשך שבועות לא יכולתי לנשום בלי לחרחר. לאחר שבועיים הבנתי שהתרופה אינה מיטיבה איתי, ונגמלתי ממנה כדי לאמץ את הכאב אל חיקי ולהרגיעו כך. לפעמים טשטוש הכאב רק מאריך אותו.
אז הבנתי שכל דבר שאנחנו עושים מונע על ידי סוג של כאב. אנחנו אוכלים כי יש לנו כאֵב של רעָב, שותים כי יש לנו כאב של צמָא. עובדים מפני שאנו מדמיינים את הכאב שבעוני ומתוך תחושה כואבת שעלינו להיות יצרניים, וכך הלאה.
לאחר שתיית כוס מים אנו מברכים את ה', "בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת". אנו מודים גם על מה שחסר לנו, כלומר על הכאב של החסר, מפני שהוא חלק מהמוטיבציה להתקדמות. הכאב הזה הוא תחילת השמחה.
אבל מה עם הכאב הקהילתי שלנו? האם אותו כלל חל גם כאן? האם אירועי השנה האחרונה הם באמת קריאת השכמה, כמו אותו שעון מעורר צורמני? ואולי ה' אומר לנו לפעול? האם גם לכאב קהילתי יש כדור הרגעה, שרק דוחה את ההתמודדות איתו? הרציתי לאחרונה בפני קהל אמריקני, ואישה אחת הרימה את ידה ואמרה כי בית הכנסת שלה שכר, כתגובה למצעדים האנטישמיים בסביבתו, שני שומרים נוספים לעמוד בחוץ בשבתות בבוקר. הודיתי לה על הדוגמה המוחשית לכדור הרגעה קהילתי. תגבור האבטחה אינו מתמודד עם הכאב, אלא רק מנסה להעמיד פנים שהוא לא קיים. התמודדות עם הכאב הקהילתי תהיה, למשל, בחינה של השאלה אם הקהילה עדיין רוצה להישאר בארץ שיש בה אנטישמים רבים כל כך. כאן, בישראל, התמודדות עם הכאב עשויה להיות ההחלטה להביס את האויב, להשיב את החטופים לביתם ואת השלום לגבולנו.
מה נכתוב בדף החדש
כיצד עלינו לגשת לראש השנה ולמשימת התשובה? רבי נחמן הציע תהליך הדומה לכתיבת שיר, שיר משלנו. נתחיל במחשבה על משהו שעשינו השנה ואנחנו גאים בו, על דבר נוסף שאנחנו מכבדים את עצמנו בגינו, וכן הלאה. על ידי חיבור הדברים יחד, בדרך הגיונית, ממש כמו שאנו עושים כשאנו מחברים שיר, אנו יכולים לגלות את תכונות האופי הטובות ביותר שלנו – אדיבות, סבלנות, חוכמה או חמלה. נוכל לזהות מה הניע אותנו לעשות את המעשים הטובים שעשינו, ולהתחיל לחשוב איך להשתמש בתכונה זו אף יותר בשנה הקרובה.
כל עוד ננצל את נקודות החוזק שלנו ונצמח מתוכן, נרגיש שמחה. נשמותינו קוראות לנו לעזור לאנשים אחרים, להגן על עמנו, ללמוד יותר תורה, להיות אדם טוב יותר. נשמתנו יודעת מה טוב לנו, עלינו רק להקשיב לה.
כמובן, עלינו גם ללמוד להתמודד עם יצרנו הרע. מפעם לפעם הוא מנסה לבלבל אותנו ולגרום לנו להאמין שהדבר הטוב ביותר לנשמתנו הוא לא למלא את תפקידנו במלחמה הזאת אלא להסתתר ולהעמיד פנים שהחיים נורמליים. הוא עלול להנחות אותנו שלא לעזור לאחרים, שלא להזמין שכנים בודדים להצטרף אלינו לארוחות החג, ושלא לדאוג לכל אותן משפחות ברחבי הארץ הסובלות מאובדן ומעקירה. עלינו ללמוד לזהות מתי אנו נשלטים על ידי היצר הרע, ולהשיב את השליטה לידינו. בדרך כלל, כאשר המניעים המדריכים אותנו אנוכיים לחלוטין, הנשמה שלנו אינה בשליטה.
לקראת ראש השנה, בתפילות הסליחות, כדאי שנתמקד פחות ברשימת החטאים שמדכאת אותנו ומוציאה ממפרשינו את הרוח, ויותר בהזדמנויות שאנו יכולים לנצל כדי לשנות את עצמנו לטובה. משהתנצלנו בפני הקב"ה ובפני אהובינו על טעויותינו והחלטנו לא לחזור עליהן, בא יום הכיפורים ומנקה את לוח חיינו. נישאר עם דף נקי להתחיל את השנה החדשה. בזאת עלינו להתמקד: בשאלה מה נכתוב בדף הזה בחודשים הבאים.
התורה אומרת לנו שהקב"ה נותן לנו בכל יום לבחור בין הברכה והקללה. בכל יום, בכל רגע אפילו, יש לנו הזדמנות לשנות. הבה נבחר בכל יום מחדש למלא את הדפים הריקים שלנו בחיוביות ובטוב. בשנה הבאה עלינו לטובה נגלה מחדש את אמונתנו בעצמנו ובאחרים, ונתרום לתהליך הגאולה במהרה בימינו.
שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה.
ספרו של הרב ליאו די 'משנים את העולם: תרומתה של היהדות למודרנה' ראה אור לאחרונה בעברית לזכר אשתו לוסי ובנותיו מאיה ורינה הי"ד שנרצחו בפסח שעבר
