השביעי באוקטובר 2023 היה היום הנורא ביותר בחיי העם היהודי מאז השואה. יהודים עמדו חסרי ישע מול טבח אכזרי. מדינת ישראל נעלמה לשעות ארוכות. הדרג הפוליטי התפוגג, והדרג הצבאי היה הלום קרב. אך באותן שעות של אסון, הלכה והתגבשה גם תקווה גדולה שכמוה לא ידענו שנים ארוכות. עם ישראל עצר את שנאת החינם והמאבק הפנימי. בכוחות עצמו, בהחלטה של עצמו ומתוך חוכמת ההמונים, הוא יצא להציל את מדינת ישראל.
מי שהתבונן באותם ימים ביישובי העוטף ראה חורבן, גופות, דם, כישלון אדיר וכאב. אבל מעבר למראה הזה התגלו בני אדם, אנשים שמוכנים לצאת מהבית ולהקריב את חייהם כדי להציל אחרים. מתנדבים שכל רצונם לעשות משהו למען מישהו אחר. מנהיגים שאיש לא מינה או בחר, אבל בזמן שלא הייתה הובלה, הם יצאו והובילו.
התקווה שלי לשנה החדשה מורכבת מהמראות האלה. מהמציאות שבה גם עכשיו אנשים יוצאים מהבית, לוקחים סיכון או פשוט משקיעים את זמנם כדי להציל את המדינה. התקווה הזאת מבוססת על ערך הערבות ההדדית, על המחויבות למשהו גדול יותר, על תחושת האחריות שכל כך הרבה ישראלים חשים כלפי המדינה הזאת, ביטחונה ועתידה. התקווה מבוססת על היכולות הגבוהות שיש לנו ושבאו לידי ביטוי בחיסול צמרת חיזבאללה; אותן יכולת שנעדרו לחלוטין בתחילת המלחמה.
אנחנו נכנסים לתקופת החגים. מי שחי כאן בשמחת תורה של השנה שעברה, לעולם ירגיש משמעות אחרת למושג ימים נוראים. כפי שיום כיפור הפך מושג יהודי של חשבון נפש לאירוע היסטורי־ציוני של חשבון נפש, כך התקופה הזאת תמיד תזכיר לנו ימי מלחמה וכישלון נוראים.
שנה אחרי, ההישגים האחרונים החזירו את הצבע ללחיים ונותנים אוויר לנשימה, אבל ברגעי משבר עדיין קל לשקוע בייאוש. במשך השנה האחרונה חווינו משבר אמון גדול בהנהגה, מלחמה שנמשכת, חטופים שלצערנו טרם חזרו הביתה, משפחות שכולות ופצועים. מחיר החיים פה מעולם לא היה מוחשי כל כך. אין לי יכולת להבטיח שבשנה הקרובה ישראל תהפוך למקום שקט ורגוע; לפנינו עוד אתגרים רבים. אבל כן אפשר להבטיח שבידינו התיקון, בידינו להכריע את האויב, בידינו לייצר תקווה. מה שכן ניתן וחשוב לעשות לקראת השנה החדשה, הוא לטפח את התקווה. לא תקווה שמתבססת על חלומות אוטופיים, אלא כזו שצומחת מתוך אפשרויות פעולה מעשיות.
הסכנה הגדולה ביותר היא חוסר המודעות לסכנה. המלחמה הזו אילצה אותנו להסיר איומים. בכל מקום שבו צה"ל פוגש אויב, הוא משמיד אותו. המחיר שנגבה מחמאס ומחיזבאללה גבוה מאוד
הציונות תמיד הייתה עם רגליים בקרקע וראש בעננים. הרגליים של האומה הזאת נמצאים בתוך החולות והבוץ של עזה, בהרי השומרון ובצפון הנטוש שמתחיל עכשיו להתרומם, אבל הראש של האומה שלנו חייב להיות למעלה. כשמצליחים להרים ראש כבד, מלא מחשבות וכאב, מצליחים גם לזהות את מה שבמבט לרצפה לא רואים. מצליחים לראות תקווה גדולה.
חזרנו אל בורות המים
אז הנה מה שניתן לראות, מבלי שהשמש מסנוורת:
ערבות הדדית. יש לנו עם מופלא שמדלג על מחלוקות פוליטיות ויוצא לתרום ולהגן על המדינה. לא מדובר באלה שנמצאים ברשתות החברתיות, מתקוטטים ומקללים. טעות גדולה היא לחיות במסך. כשהחשמל נופל והקליטה נופלת, כפי שקרה בשביעי באוקטובר בחלק מהמקומות, אפשר לראות שהמסכים לא אמיתיים, האנשים כן.
חזרה ליסודות הציונות. אחרי שנים רבות שציונות הפכה למילה ארכאית, ובמקומה צצו מילים אחרות (כמו גלובליזם, ביביזם, מחנה אמוני, ישראל ראשונה ושנייה ועוד) – חזרנו אל בורות המים. אל תובנה לאומית רחבה בנוגע לחשיבותן של התיישבות, קליטת עלייה והגנה על המולדת.
החזרת הביטחון הלאומי. שנים ארוכות אזרחי מדינת ישראל חיו תחת מציאות שקרית. הרבה מאוד הכרזות פוליטיות על חוזק צבאי, ובפועל מדיניות הכלה בכל החזיתות. הסכנה הגדולה ביותר היא חוסר המודעות לסכנה. המלחמה הזו אילצה את מדינת ישראל להסיר איומים. עד כה בעזה בצורה מסיבית, ביו"ש בצורה חלקית, ובצפון ביצענו את הבלתי ייאמן ומחקנו את צמרת חיזבאללה. בכל מקום שבו צה"ל פוגש אויב, הוא משמיד אותו. המחיר שנגבה מחמאס גבוה מאוד. ההישגים בלבנון משפיעים על כלל השחקנים באזור; כולם מבינים שמתקפה נגד ישראל תעלה במחיר שלא ניתן לשלם.
הפסקת העיסוק בטפל. בניגוד לדרג הפוליטי, רוב הציבור הישראלי הצליח להבחין מיד עם פרוץ המלחמה במהות הקיום כאן. המאבק סביב הרפורמה המשפטית, תהליך שחולל קרע לאומי ללא כל תוצאה ממשית, נעלם כלעומת שבא. אני מקווה שיהיו רפורמות במערכת המשפט, אבל כשחמאס תקף היה ברור שזה הדבר הכי פחות חשוב. צלילות דעת מי אנחנו ומי האויב.
שוויון בנטל. אם עד המלחמה מדובר היה בסיסמה שליוותה את המערכת הפוליטית במשך שנים, הכרח הצהרתי שבפועל כולם מוכנים לוותר עליו, עכשיו קורה תהליך הפוך. צה"ל זקוק לגדודים רבים. הצבא קטן, והתברר כלא מספיק חכם. אלה שניתן היה לפסוח עליהם, לוותר כי לא צריך, ייאלצו כעת לקחת חלק במעגל השירות. מילואימניקים ששוחררו חוזרים לשירות מילואים, המגזר החרדי ייאלץ לקחת חלק בשירות צבאי או לאומי, והמגזר הערבי ייטול חובות שירות שיהפכו אותו למזוהה יותר עם המדינה. למה שהפעם זה אכן יקרה? כי אין לנו ברירה אחרת, וכי העם התעורר. גם בציבור החרדי יש מי שמבינים את חוסר הצדק בכך שאימהות ממגזר אחד אינן ישנות בלילה, ואילו אחרות בקושי מודעות לקיומה של מלחמה.
הציונות הדתית, שבחרה בשנים האחרונות להיות חלק מ"ימין על מלא", הפכה לתומכת "אחדות על מלא". ההובלה של המגזר הזה בשדה הקרב מחייבת אותו להוביל גם בשדה האזרחי. "השותפים הטבעיים", מושג שהתייחס בעבר למחנה האמוני בהובלת נתניהו, התהפך. שותפות טבעית יש עם מי שנלחם לצידך ולוקח חלק בסכנה ובבניין הארץ. את היתר צריך להביא לשותפות.
שיקום הנגב והגליל. הרבה לפני המלחמה האזורים הללו שגשגו ביופיים, אתרי טיולים ורומנטיקה ישראלית, אבל גם כאלה שהתאפיינו בהתיישבות דלילה ומשאבים דלילים. לא משנה אילו החלטות עברו בממשלה או בכנסת, מי שגר בגליל קיבל פחות שירותים ממי שגר במרכז. המלחמה הזאת מחייבת את מדינת ישראל להשקיע משאבים עצומים באזורים הללו. יהיה לכך מחיר כלכלי אדיר, אבל אחרי מה שקרה וקורה, לא ניתן יותר להתעלם. במשך שנים ארוכות מפלגת השלטון, הליכוד, הפכה את המילה "התיישבות" לשם נרדף ליו"ש. זו הייתה איוולת ושגיאה אסטרטגית. המלחמה הזאת מחזירה את שאר האזורים בארץ למקומם הראוי. מי שיושב בגבולות, ולא משנה אם זה בבארי, במטולה או בפצאל שבבקעה, הוא חלק מההגנה על קיומנו, וכך נצטרך להתייחס אליו.
הנהגה. מציאות שבה מדינה וראשיה נעלמים בפרוץ התקפה, יכולה לייצר פירוק מוחלט ותבוסה. את הריק הזה תפסו אזרחים ומילואימניקים. הם באו מלמטה, בשם האחריות. המעשים שלהם הצילו את מדינת ישראל, לא בכאילו ולא ליד, וגם הבהירו היטב שלעם הזה מגיעה הנהגה ראויה. הפוליטיקה הישראלית, שנתפסה כמשחק של אינטרסים בין אנשים בינוניים, תעבור שינוי ותהפוך למנוע שיקום וצמיחה. כבר עכשיו היא מחייבת את מקבלי ההחלטות לצאת מאזור הנוחות ולהחליט.
מדינת ישראל, שידעה להיבנות בתוך סביבה עוינת, להקים חברה שמורכבת מגלויות שונות, לייצר מערכת ביטחון חזקה שהובילה לניצחון במלחמות ולכונן תעשייה מפותחת, היא אותה מדינה שנכשלה ביהירות ובפירוק פנימי. היסודות שבנו מדינה חזקה לא נעלמו, הם התגלו מחדש. אין ברירה אחרת מלבד לשקם ולבנות. אנחנו עומדים ושרים בהתרגשות על התקווה בת שנות אלפיים, שבסופה מדינה ריבונית. כעת יש לנו תקווה בת שנה להחזיר את ישראל להיות מקום בטוח וחזק. זו לא אפשרות תיאורטית, אלא מעשית ומתרחשת.
