"שנייה אופיר, יש לך רגע?"
אני מסתובב לאחור, מבואס־משהו מכך שלא הספקתי להימלט מהחניון לפני כולם, ורואה מולי אישה בגיל העמידה.
"היי שמי ענבר, ואני מאבן־יהודה, אני יכולה להתוודות בפניך?"
– היי ענבר, את יודעת, כומר אני לא, אבל הגענו לכאן כדי לדבר ולהכיר, אז סבבה, לכי על זה…
לענבר (שם בדוי) נחשפתי דקות לפני כן, בכנס מרשים של "הרבעון הרביעי" בחודש מאי האחרון. בכנס השתתפו כ־5,000 איש, מכל גווני החברה הישראלית. בשולחן העגול שבו ישבנו, ענבר ואני, נכחו איתנו עוד עשר אנשים ונשים. לא היה זמן להכיר או להחליף יותר מדי מילים, בטח לא וידויים. טיפלנו שם יחד, על קצה המזלג, בסיפור הישראלי המשותף שנכתב כאן בשנה האחרונה. בין תובנה אחת לחברתה סיפרתי שאני אביו של בנימין, הרועה הצעיר שלא שב.
"אמרת קודם שאתה אבא של בנימין, ואני חייבת לספר לך שבאותו יום שישי עמדתי ליד המסך עם חברה, וכשהיא הסבה את תשומת ליבי לפרסומים על היעדרותו, מלמלתי בזלזול מתנשא: 'נו, עוד איזה נער נושר מהדתיים המזניחים האלה'. אני משתפת אותך בסיפור המביש הזה", מסיימת ענבר את וידויה כשדמעות ניכרות בין ארובות עיניה, "כי עכשיו כשפגשתי אותך ושמעתי את דבריך, הבנתי שטעיתי, טעיתי בגדול".
דבריה של ענבר חלחלו עמוק לליבי, אבל מה שקרה ברגע הבא נגע בי לא פחות. בעודי מודה לענבר על דבריה הכנים ונפרד ממנה, אני מגלה להפתעתי שמאחוריה משתלשל שובל של עוד חמישה אנשים נוספים.
"היי אופיר, שמי ליאור ואני מתל־אביב. אני מוכרח לשתף אותך שלפני כחודש הגעתי ל'סלון מארח' ביישוב עפרה, וההשתלחויות שהתעופפו שם בחדר בין הדתיים לחילונים לא היו מביישים שום פוליטיקאי. הפנו אליי אצבע מאשימה ואמרו לי, כאילו אני שגריר של ציבור כלשהו, 'אתם התל־אביבים, אכפת לכם בכלל ממשהו? למשל כשבנימין הרועה נעדר באותו יום שישי, ויממה שלמה חיפשנו אחריו – היה לכם אכפת בכלל?'. ורציתי להגיד לך, אופיר, שהיה לי אכפת מאוד, אכפת עד להחריד".
כך עוד אחת ועוד אחד, פונים אליי בתורם ומשתפים, כמו מבקשים שאספר לביני שלנו כמה הוא נגע וחיבר גם אותם לדבק הזה של כולנו.
שלושה כוחות קבועים
מאז ומעולם האמנתי בגיוון תרבותי, בכך שהישועה לא תבוא מ"עוד מאותו הדבר". לא אשכח את משב הרוח הרענן שהסב לי הפרק ההוא מ"אורות" של הרב קוק, כשפגשתי בו לראשונה אי־אז בשמינית, באיזו פעולה לחבריא ב' בבני־עקיבא: "אומללים נהיה אם את שלושת הכוחות הללו – הדת, הלאומיות והאוניברסליות – שהם מוכרחים להתאחד אצלנו… נניח בפיזורם, במרידתם זה על זה, ובהחלקם כל אחד למחנה מיוחד".
אבל בינינו, זה נשמע נאיבי משהו, כמעט מופרך בימים טרופים אלו, לא?
אז זהו, שכן. לפחות לחלקים מאיתנו. בערב סוכות האחרון, רגע לפני פרוץ המלחמה, שעה שהמאבק על הרפורמה המשפטית היה בשיאו, רב חשוב מהציונות הדתית פרסם מאמר דעה ובו קרא תיגר על דבריו הברורים של הרב קוק. אותו רב טען שאנחנו בעידן חדש שבו ה"פרוגרס" טרף את כל הקלפים, וכי מה שהיה נכון לשעתו איננו נכון לעכשיו. לדבריו, אסור וגם אי אפשר לנסות לאחד בינינו ובין המתקראים "אוניברסליים", שכן המציאות השתנתה ונשבתה בידי זרים, ועלינו להיאבק בפלג ההוא עד חורמה.
"באותו יום שישי", סיפרה לי ענבר בדמעות, "עמדתי מול המסך ומלמלתי בזלזול מתנשא: 'נו, עוד איזה נער נושר מהדתיים המזניחים האלה'. עכשיו כשפגשתי אותך ושמעתי את דבריך, הבנתי שטעיתי, טעיתי בגדול"
האמת היא שנחרדתי, וכמו יהודי טוב שלחתי את תגובתי הדואבת למערכת אותו עלון כדי למחות על הדברים ולשתף את העולם בצריבה הנוראה שפקדה אותי בעת קריאת האמירות הללו. אבל אז הגיח לחיינו השבעה באוקטובר, ושום דבר אחר לא היה רלוונטי מלבד אחדות.
זה היה אז. והיום? מסתבר שזה שוב תלוי מאוד בנו. כי בראשית אותו פרק כותב הראי"ה, בניגוד גמור לניסיונות הנואלים להטות את משנתו למקום אחר, שאותם שלושה כוחות שנאבקים זה בזה, ולדבריו במיוחד בארץ ישראל, "פעולתם היא פעולה נמשכת מחיי האומה בכלל, ושורשיהם קבועים הם בתוך ההכרה החודרת במרחבי רוח האדם". כלומר, הם כאן כדי להישאר, כדי לזקק ולאזן אלו את אלו. מותר ואף רצוי להתווכח, ומצווה ואפילו חובה להיאבק על אמונתך, ובלבד שנזכור ש"שורשיהם" של שלושת הכוחות "קבועים הם" בתוכנו לעד.
עם חיפושי בארצנו
בשגרה אני עוסק בליווי פדגוגי במערכת החינוך הישראלית. מדי יום אני זוכה לפגוש מורים ומורות, מנהלים ומנהלות, אנשי ונשות חינוך, שעושים ימים כלילות למען ילדינו. במסגרת עבודתי אני נתקל בחלקים נרחבים מהחברה הישראלית – דתיים וחילונים; מסורתיים וחרדים; מבוגרים וצעירים; מורים ותלמידים; ימניים ושמאלנים. לאחרונה נקראתי להוביל תוכנית להטמעת מקצועות ליבה בתלמודי־תורה חסידיים שעד כה נמנעו מכך, וראו זה פלא: כאלה כן אלה – כולם מבקשים להיות מקצועיים יותר, טובים יותר, יעילים יותר וחכמים יותר, ויחד עם זאת, כולם, ללא שארית, אינם מוכנים בשום פנים שמישהו יתערב בסט הערכים הייחודי אך להם.
אז יש כאן סתירה, לא? מצד אחד אתה קורא להפיל את המחיצות ולהעצים את הביחד, ומצד שני אתה מתאר הסכמה טוטלית באשר להשארת ההתערבות הערכית מחוץ לתחום. אז מה בעצם אתה אומר? התשובה הקצרה היא שאנחנו מוכרחים להצטיין, לצד החינוך לערכים, גם בחינוך להקשבה אקטיבית. ובהרחבה: נהוג לומר שעל כולנו לעבור מ"קומה אחת" של קיטוב, ל"דופלקס" של הקשבה ואחדות. השאלה הגדולה היא, איך עושים את זה? למעשה, כדי להתייצב ב"קומה הראשונה", המקדמת שיח ביקורתי, בריא וכן, וממנה לטפס, בשלב שני, לקומת ה"מכנה המשותף" שאליה נשואות עינינו, עלינו להכיר בנחיצותה של "קומת הביניים" הממוקמת מתחת לקומת השיח.
בקומה זו עלינו לחנך, עוד בטרם רכשנו מיומנויות שפה וביקורת, ל"הקשבה אמפתית" המצליחה לראות את האחר כמות שהוא ולהכיר בצרכיו הלגיטימיים, תוך השעיית השיפוטיות. כל זאת מבלי שנבקש חלילה לוותר על פרומיל מערכינו ואמונותינו. אולם היכולת לחנך לערכיך מחד ולהקשבה נקייה מאידך, גם היא לא תצלח אילולא שגם את "קומת המרתף" הממוקמת תחתיה – נבסס כנדרש.
ומה כוללת "קומת המרתף"? בקומה זו, אשר חייבת להילמד ובעיקר להיחוות החל מגן הילדים – נחנך ל"משולש האחדות", הכולל בתוכו שלוש צלעות: חינוך לתקווה, חינוך לסקרנות וחינוך לאומץ. לתקווה – כי היא המנוע לפרוח ולהאמין שאפשר; סקרנות – כי בלעדיה אשאר לנצח בד' אמותיי ולא אֶתָּרֵם מזולתי; ואומץ – כי רק מכוחו נעז לעשות את הצעד ולהקשיב. באמת.
התקווה, כך אומרים, היא "להיות עם חופשי בארצנו". התקווה שלי היא, ודווקא מתוך השבר, לגלות שכולנו כאן בסופו של דבר "עם חיפושי בארצנו". והחיפוש מסתבר – רק התחיל.
