מישהו סופר את הימים, לא אני, ומספר לי שחלפה שנה. לי נדמה שאני עדיין כלואה בממ"ד, מתנדנדת עם ילדתי, אימי ובן זוגי בין חיים למוות. לא יודעת אם יתרחש איזה נס והדבר (לא, זו לא המילה הנכונה) הזה שאנחנו נמצאים בו ייגמר. מספרים שחלפה שנה מהיום ההוא שאין לו שם בכלל. כל מה שקרה לנו לא נקלט ולא נתפס. כל עדות קורעת את הלב, וכל התרחשות פוערת את הדעת שוב ושוב: איך ייתכן שהיה מה שהיה, איך נפרסה תחתינו תהום עמוקה של צער ופחד בכל המדינה, לאורכה ולרוחבה, על כל גווניה ודעותיה.
לתהום הזו נפלתי. כלומר, הייתי בה. לא התרחשה פעולה של נפילה. כשהצלחתי לפקוח את העיניים הבטתי כה וכה ומצאתי את עצמי בתוך החור השחור העמוק, שלא הייתה לו תחתית. בכל פעם משהו אחר משך אותי עוד ועוד מטה. החטופים והחטופות, הנרצחים והנרצחות, החיילים הנופלים, האימהות המבכות, המתקפה מאיראן, הילדה שלי שעוברת לפנימייה, הגוף שבוגד וחולה ללא הפסקה. רשימה לא נגמרת שהאסון (לא, זו לא המילה הנכונה) גובה ממני, ללא הפסק. ותהום, אין לה תחתית.
היו רגעים ששפיות הדעת שלי הייתה מוטלת בספק, היו רגעים שרציתי להתפלש בעפר ולצרוח ולבכות. היו רגעים שהייתי כלום בעולם. ובכל זאת, מפעם לפעם ניקר בי קול ששאל: אבל מה יהיה? איך תצאי מהטרגדיה (לא, זו לא המילה הנכונה) שפקדה אותך? מאין תימצא התקווה?
תקווה עבורי היא קו של בהירות אל האופק.
אבל אין לי. הכל סוער מדי. מאיפה אפשר להתחיל? איך למצוא את הקו הזה שימשוך אותי במעלה גבעת החיים?
וכיוון שלא הצלחתי להביט רחוק, התחלתי, באופן אינטואיטיבי, מהכאן והעכשיו. ממה שיש. מצעד אחר צעד.
להיות איתה
החבל הראשון שאחזתי בו היה הילדה שלי. הכי קל, הכי באנלי והכי בר־מימוש. כוח החיות שהילדה שלי בת ה־13 הצליחה להתחבר אליו, סייע לי למצוא סולם בצידי התהום, וטיפסתי בו. בחמישים הימים הראשונים היא נאבקה על דעת הקהל העולמית והתחננה שיממשו עסקה ויחזירו את חברותיה מהשבי, חברים וחברות מהקיבוץ שהיא מכירה. התייצבתי לצידה, פשוט הייתי ליד, עם הדמעות ועם הכאב ועם אמונה שנצליח.
פתחתי את מגירת הלא יודעת, ובניתי לי בה מסתור. הרשיתי לעצמי לא לדעת. הרשיתי לעצמי להיות בלי בית, בלי מקום משלי, בלי עבודה ובלי עמדה. דברים שחשבתי שאני יודעת, דגל הצודקת שנשאתי, כל אלה נזנחו
בתוך כך היינו צריכות לקנות בגדים חדשים, כי הישנים נותרו מאחורינו בכפר־עזה. הייתי צריכה להסיע אותה הלוך ושוב במרחב החדש שגרנו בו. הייתי צריכה למצוא איתה עולם פנאי חדש שבו היא תשקיע את עצמה ואת עוצמותיה. ובעומק הלב הייתי צריכה להשקיט לה את הפחדים, לעודד ולהזכיר לה שיש עולם בטוח שמחכה לה בחוץ. היא ילדה חכמה, וכדי שהיא תאמין לי הייתי צריכה להאמין בזה בכל ליבי. נאלצתי להביט בכוחות שיש לה ולי, ולמרות העייפות של הגוף, הייאוש של הנפש והתסכול מחוסר האונים, הצלחתי לחייך ולצחוק איתה בכל הזדמנות שרק אפשר היה, לאחוז במחשבה שיש לי מאגרים שמתגלים לי בכל רגע ורגע, מעצמם, תוך כדי תנועה, ושעלי לנוע כדי לתת להם להופיע.
שורדי השואה ומחנות ההשמדה זרקו לי עוד חבל. הלכתי לקרוא איך הם משכו עצמם מהתופת (לא, זו לא מילה נכונה) שהיו בה. איך אף על פי כן ולמרות הכל עמדו על הרגליים, חלמו מולדת והקימו מדינה בתוך עולם רוחני סוער שבא בדין ודברים עם בורא עולם, אם ישנו כזה ואם אינו, שנתנו חשיבות למסורת העם היהודי ול"דע מאין באת ולאן אתה הולך". משכתי בחבל הזה במעלה הטיפוס. זהו טיפוס סיזיפי, כי בו־זמנית אפשר להידרדר ולעלות. התנועה הסימולטנית הזו יכולה להפחיד, לעורר פלאות בנפש וסחרחורת בגוף. הכרחתי את עצמי להמשיך ולקרוא שירים בעיקר, של שבורי לב, של יתומים והורים ואלמנות ששכלו את קרוביהם בכל מיני נסיבות, קראתי אפילו פרקי תהילים. ואמרתי בליבי: זה כל כך דומה למה שאני מרגישה, וכל כך שונה. והתנחמתי בדומה. אימצתי כל שורת עידוד, כל חיזוק, כל קו של התגברות, כל עצה ליוצאים לְדרך שיש בה יותר אין מיש.
להתיידד עם המוות
ומשכתי תקווה מכוחה של הקהילה. כולנו מתמודדים עם אותו החור, אותו הכאב, אותה המפלצת (לא, זו לא המילה הנכונה) שמאיימת עלינו. ושם, בין חברי הקהילה, מצאתי השראה. הנה ההיא ממשיכה, הנה האחרת מתאוששת, הנה הוא מצליח להתגבר. מי אני שלא אעשה כמותם?
עוד יותר עזר לי להפוך לחלק מצוותים בקהילה שמנסים לחבר בין הקרחונים שנפרדו. צוות לוויות, צוות אזכרות החודש, צוות תרבות, צוות הנצחה, צוות האזכרות במלאת שנה, צוות טקס שבעה באוקטובר המתקרב. גיליתי שהעשייה הקהילתית ממציאה אותי מחדש, בונה בי מאגרי תקווה וכוח שונים לגמרי מאלו שידעתי שיש בעולמי. שהנחמה נמצאת גם בתוך העיסוק במוות ובשלוחותיו, ושהתיידדות איתו הופכת אותי לבעלת כוחות־על.
ובעיקר בעיקר שאבתי תקווה מהמקום הלא יודע. פתחתי את מגירת הלא יודעת, ובניתי לי בה מסתור. הרשיתי לעצמי לא לדעת. הרשיתי לעצמי להיות בלי בית, בלי מקום משלי, בלי עבודה ובלי עמדה. דברים שחשבתי שאני יודעת, קריאות שקראתי לפתרון הסכסוך, דגל הצודקת שנשאתי, כל אלה נזנחו. הצבתי סימן שאלה ליד כל מה שהיה לידו סימן קריאה. בניגוד למחשבה שאם אדע הכול ותהיה לי שליטה בכול, אהיה חזקה ובוטחת, הצלחתי להיות בטוחה דווקא במקום שלא יודע. לשאוב תקווה מהאמת הרוחנית שאומרת שאין לנו מושג מה ילד יום, שאנחנו גרגר בעולם, שאם יש סדר בעולם לא אני קובעת אותו ואין לי השפעה עליו, והדבר היחיד שאני יכולה לבנות סביבו אמונה אדוקה ואף קיצונית הוא שמה שכבר קורה, קורה לי לטובה. שהמבט הטוב והבונה שלי על הדברים יכול להפוך את הצרה הצרורה הזו (לא, זו לא המילה הנכונה) לכוח שמיטיב איתי.
וגם הכתיבה. אט אט התחלתי ללכוד מילים ומשפטים, להאמין ולקוות שלא איבדתי את התשוקה להכניס תוהו לתוך תבניות. כתבתי את עצמי בפלטפורמות שונות, והשיח עם החוץ הדהד אליי תקווה. יש רבים שתומכים ומזדהות, ויש עם שלם מאחוריי, והם יחד איתי בצער העמוק ביותר שידעתי מעולם (לא, זו לא המילה הנכונה), וברצון לבנות פה מחדש. וגם אם נתמהמה, היו יהיה.
הנה השיר האחרון בסדרת השירים "לא, זו לא המילה הנכונה", על סדר האל"ף־בי"ת:
ת.
וַאֲנִי הָיִיתִי תֹּהוּ / וְלֹא יָכֹלְתִּי לִשְׁאֹל/ מָה לְמַעְלָה מִמֶּנִּי וּמָה לְמַטָּה / מָה לְפָנִים וּמָה לְאָחוֹר / וְהַחֹשֶׁךְ נֶחְשָׁךְ וְהֶחְשִׁיךְ/ וְאִם הָיְתָה רוּחַ/ הִיא לֹא הָיְתָה בִּי/ וְעוֹלָמוֹת נִבְרְאוּ וְנֶחְרְבוּ/ וְהַשֶּׁמֶשׁ/ לֹא הָיָה לָהּ אִכְפַּת/ זָרְחָה וְשָׁקְעָה כָּל יוֹם/ כָּל יוֹם/ כָּל יוֹם/ כָּל יוֹם/ וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי אִם זֶה יוֹם שֵׁנִי אוֹ רְבִיעִי/ אֲבָל רָאִיתִי אֶת הָאוֹר/ וְאֶת הָאָרֶץ מַצְמִיחָה דֶּשֶׁא עֶצֶב/ אֲבָל מַצְמִיחָה/ וְרָאִיתִי שֶׁהַמִּלָּה אבל/ יְכוֹלָה לִהְיוֹת גַּם וְגַם/ וְיָדַעְתִּי שֶׁגַּם מָחָר/יִהְיֶה __________.
