המדרש שמאפשר לחז"ל להביע עמדה מורכבת ביחס לעקידת יצחק

כחוקרת מדרש, אני מוצאת לא פעם שמסגרת זו מסייעת לחכמים להביע עמדות פחות פופולריות. היתרון של אכסניית המדרש הוא היכולת של הדרשן לטעון, כנגד המוחים על השקפתו, שבכלל התכוון לפרש את הפסוקים ולא למסר המשתמע. בדברים הבאים אציג דוגמה לאומץ מדרשי הכרוך בהשמעת קול שונה בתוך מקהלה של הסכמה אידיאולוגית, מתחום שיש לו נגיעה ישירה למציאות הקשה שעברנו בשנה החולפת ולשאלת היחס למסירות נפש.

סיפור העקדה המקראי, שנבחר לאחת מהקריאות במועד ראש השנה, מעלים לחלוטין את דמותה של שרה. אין תיאור של דיווח אברהם לשרה על הציווי, וכמובן לא מוזכרת תגובתה להולָכת יצחק להר המוריה לשם עקידתו. באופן מפתיע, גם הספרות המשכתבת והמדרשית מימי בית שני, ולאחר מכן בספרות חז"ל, מאמצת את העלמתה של שרה מסיפור העקדה.

מדרש יחיד בתנחומא מתמודד עם חסרונה, ומציע הסבר משלו:

"וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק". אָמַר אַבְרָהָם: מָה אֶעֱשֶׂה? אִם אֲגַלֶּה לְשָׂרָה – נָשִׁים דַּעְתָּן קַלָּה עֲלֵיהֶן בְּדָבָר קָטָן, כָּל שֶׁכֵּן בְּדָבָר גָּדוֹל כָּזֶה; וְאִם לֹא אֲגַלֶּה לָהּ וְאֶגְּבֶנּוּ מִמֶּנָּה בְּעֵת שֶׁלֹּא תִּרְאֶה אוֹתוֹ – תַּהֲרֹג אֶת עַצְמָהּ. מֶה עָשָׂה? אָמַר לְשָׂרָה: תַּקְּנוּ לָנוּ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וְנֹאכַל וְנִשְׂמַח. אָמְרָה לוֹ: מָה הַיּוֹם מִיּוֹמַיִם וּמַה טִיבָהּ שֶׁל שִׂמְחָה זוֹ? אָמַר לָהֶם: זְקֵנִים כְּמוֹתֵנוּ נוֹלַד לָהֶם בֵּן בְּזִקְנוּתָם כְּדֵי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמֹחַ. הָלְכָה וְתִקְּנָה הַמַּאֲכָל. כְּשֶׁהָיוּ בְּתוֹךְ הַמַּאֲכָל, אָמַר לָהּ: אַתְּ יוֹדַעַת, כְּשֶׁאֲנִי בֶּן ג' שָׁנִים הִכַּרְתִּי אֶת בּוֹרְאִי, וְהַנַּעַר הַזֶּה גָּדוֹל וְלֹא נֶחֱנַךְ, וְיֵשׁ מָקוֹם אֶחָד רָחוֹק מִמֶּנּוּ מְעַט שֶׁשָּׁם מְחַנְּכִין אֶת הַנְּעָרִים, אֶקָּחֶנּוּ וַאֲחַנְּכֶנּוּ שָׁם. אָמְרָה לוֹ: לֵךְ לְשָׁלוֹם. מִיָּד "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר". וְלָמָּה בַּבֹּקֶר? אָמַר: שֶׁמָּא שָׂרָה תַּחֲזֹר בְּדִבּוּרָהּ וְלֹא תַּנִּיחֵנִי, אָקוּם בְּהַשְׁכָּמָה, קֹדֶם שֶׁתָּקוּם הִיא (תנחומא וירא כב).

הנחת הבסיס של הדרשן היא שאברהם לא סיפר לשרה על התגלות האל אליו ועל ציווי העקדה. הנחה זו פוטרת אותו מהצורך לאפיין את דרך התמודדותה של שרה עם הציווי, ואת הדינמיקה שהתפתחה ביניהם סביב החלטתו של אברהם לקחת עימו את יצחק להר המוריה. עם זאת, הוא נדרש להסביר את החלטתו החריגה של אברהם – שעד כה פעל יד ביד עם שרה בכל הקשור לענייניהם הזוגיים והמשפחתיים – למדר את שרה, ואת הצלחתו לצאת עם יצחק מבלי לעורר את חשדה.

ביקורת על הציות העיוור

התעוררות מדרשית בשאלת מעורבותה של שרה בסיפור העקדה מתרחשת רק במאה החמישית והלאה, במסורות המתארות קרע בלתי ניתן לאיחוי שנוצר בין אברהם לשרה, לאחר ששרה נחשפה לציות אברהם לציווי העקדה.

הנוסח הקדום ביותר מובא בפסיקתא דרב כהנא ובוויקרא רבה, וזה לשונו:

וְכֵיוָן שֶׁבָּא אֵצֶל אִמּוֹ, אָמְרָה לוֹ: בְּנִי מֶה עָשָׂה לְךָ אָבִיךָ? אָמַר לָהּ: נְטָלַנִי אַבָּא וְהֶעֱלַנִי הָרִים וְהוֹרִידַנִי גְּבָעוֹת וְהֶעֱלַנִי לְרֹאשׁ הַר אֶחָד, וּבָנָה מִזְבֵּחַ וְסִדֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה וְהֶעֱרִיךְ אֶת הָעֵצִים וְהֶעֱקִידַנִי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְנָטַל אֶת הַסַּכִּין בְּיָדוֹ לְשַׁחֲטֵנִי, אִלּוּלֵי שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר" כְּבָר הָיִיתִי שָׁחוּט. אָמְרָה לוֹ: וַי לָךְ בְּרָא דְּעֲלֻבְתָּא, אִלּוּלֵי דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר כְּבָר הָיִיתָ שָׁחוּט, לֹא הִסְפִּיקָה לִגְמוֹר אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתָהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ". מֵהֵיכָן בָּא? מֵהַר הַמּוֹרִיָּה (פסד"כ אחרי מות ג, עמ' 390-389).

על פי מדרש זה, יצחק חוזר אל אימו ללא אביו. תחת התיאור המקראי "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו", משתמע מדברי יצחק כי הוא נגרר אחרי אביו, בניגוד לרצונו, בדרך מפרכת. יצחק לא חוסך מאימו דבר, ומתאר את חוויית העקדה באופן האימתני ביותר: "ונטל את הסכין בידו לשחטני". ליבה של שרה אינו עומד בעומס הרגשי, והיא מתה במקום. תוספת הכינוי ששרה מדביקה לעצמה, "בן העלובה", מסגיר את תחושת האומללות שלה נוכח עצם הידיעה שבנה הובל לשחיטה.

המסר העולה מהמדרש הוא ביקורת קשה על הציות העיוור ועל קור הרוח של פעולות אברהם לקראת שחיטת בנו. החיבור בין שמועת העקדה (אף שלא בוצעה הלכה למעשה) למות שרה, מעצים את הביקורת על ידי האשמה עקיפה של אברהם במות אשת נעוריו.

מה מניע את הדרשן לתאר את יצחק כמי שהובל לעקדה בעל כורחו? מדוע מוצגת שרה כמי שמבקרת את בחירתו של אברהם לציית לציווי? מה משמעות התיאור המדרשי של תגובתה הקיצונית של שרה, אף שיצחק בנה עומד לפניה בריא ושלם אחרי שניצל משחיטה?

השפעת מסעי הצלב

המפתח להבנת הביקורת הקיצונית בדרשת הפסיקתא מצוי באופיים השונה של מדרשי עקדת יצחק בחיבור שנערך, על פי המקובל במחקר, מעט לפני כן, הלא הוא מדרש בראשית רבה. לסיפור העקדה מוקדשות בבראשית רבה שתי פרשיות (נה-נו), בעלות מזג חגיגי ואלטרואיסטי. הן כוללות פתיחתאות בשבחו של הצדיק המתנסה, שכרם העתידי של צאצאי אברהם בזכות מעשה העקדה, היעדר כל היסוס בקיום הציווי, ופסקאות המתארות את העקדה כמאווייהם הפומביים של אברהם ויצחק.

כך למשל:

אָמַר ר' לֵוִי בַּר חַיָּתָהּ: שְׁנֵי פְּעָמִים כָּתוּב "לֶךְ לְךָ". אֵין יוֹדְעִין אָנוּ אֵיזוֹ חֲבִיבָה, אִם הַשְּׁנִיָּה אִם הָרִאשׁוֹנָה, מִן מַה דִּכְתִיב "וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה", הָוֵי שְׁנִיָּה חֲבִיבָה מִן הָרִאשׁוֹנָה (בראשית רבה נה, ז)

וכן:

יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל הָיוּ מִדָּיְנִין זֶה עִם זֶה. זֶה אוֹמֵר [ישמעאל] אֲנִי חָבִיב מִמְּךָ, שֶׁמַּלְתִּי לִשְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וְזֶה אוֹמֵר [יצחק] אֲנִי חָבִיב מִמְּךָ שֶׁמַּלְתִּי לִשְׁמוֹנַת יָמִים. אָמַר לוֹ יִשְׁמָעֵאל אֲנִי חָבִיב מִמְּךָ, לָמָּה? שֶׁהָיְתָה סְפִּיקָה בְּיָדִי לִמְחוֹת וְלֹא מָחִיתִי. בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה אָמַר יִצְחָק, הַלְוַי הִגְלָה עָלַי הקב"ה וְיֹאמַר לִי שֶׁנְּחַתֵּךְ אֵבָר מֵאֲבָרַי וְלֹא נְעַכֵּב. אָמַר לוֹ הקב"ה, עַל מְנָת שֶׁנֹּאמַר לְךָ שֶׁתַּקְרִיב אֶת עַצְמְךָ וְלֹא תְּעַכֵּב (בראשית רבה נה, ד)

כמה שונה דמותו של יצחק שהולך להקריב את עצמו באופן מודע ובחירי על פי בראשית רבה, לתיאורו כמי שנתון לגחמת אביו ולקור רוחו במסורת המדרשיות של ויקרא רבה והפסיקתא.

מוקד המחלוקת שבין החיבורים הוא דמותו של אברהם, ואופן מילוי ציווי האל להקריב את בנו. יוצרי המסורות בוויקרא רבה ובפסיקתא אינם תוהים על עצם הצורך למלא אחר הציווי האלוהי של עקדת הבן, אולם הם אינם שותפים לשבחי העזוז והחדווה המלווים את העוקד והנעקד בדרכם להר המוריה, כפי שמתוארים בבראשית רבה. מהו הגורם להבדל בין החיבורים בהערכת אברהם בסיפור העקדה?

פרופ' שולמית אליצור מזהה הבדל דומה ביצירה הפיוטית שעוסקת בעקדת יצחק או בהשראתה. אליצור מראה כיצד בפיוטים שנכתבו בארצות ספרד, ההליכה להר המוריה מלווה ברגשות חשש ובכי של העוקד והנעקד, ואילו בפיוטי אשכנז מודגשת ההליכה בשמחה גמורה של האב ובנו להר המוריה, וכמעט אין בהם ביטוי לרגשות של כאב וצער. אליצור תולה את הגורם לשינוי במוראות מסעי הצלב, שאילצו את יהודי אשכנז למסור את נפשם. מחברי הפיוט בקשו לשאוב השראה מסיפורם של מקדשי השם הקדומים, ולעודד את נדכאי תקופתם לצעוד בקומה זקופה ולייחד את מותם למען הגדלת שמו של האל.

וכך היא כותבת:

עקדת יצחק הקדומה, שנצטיירה בעיני בני הדורות כמופת ראשון של נכונות להיזבח על קידוש השם, סופרה מחדש באופן המתאים בפרטים רבים לתיאורי הנשחטים במסעי הצלב, והדבר בולט במיוחד בהדגשת שמחתם השלמה של העוקד והנעקד… וסייע לחזק ידיים רפות בדורות של שמד ("עקדת יצחק: בבכי או בשמחה? השפעת מסעי הצלב על הסיפור המקראי בפיוטים", עט הדעת; חידושים, תגליות ועיונים במדעי היהדות א, עמ' 34).

בהלכה קיימת מחלוקת בנוגע לגבולות מסירות הנפש על קידוש השם, והיא תלוית תקופה ופרהסיה. מועד עריכת בראשית רבה אינו מוכר לחוקרי ההיסטוריה כתקופה של שמד שדרשה מסירות נפש על קידוש השם. אף על פי כן, הדי גזרות השמד שלאחר מרד בר כוכבא עדיין ניכרים בלא מעט מן הדרשות שבחיבור. יש לחפש אפוא גורם נוסף שיסביר את בחירתו של העורך לעטר את דרשותיו בחגיגיות ובהערצה לאלטרואיזם של האב ובנו בדרכם להר המוריה.

אמצעי פולמוסי מול הנצרות

במדרש בראשית רבה קיימות דרשות רבות שעוסקות בהוכחת רוממות הדת היהודית, ובתיאור מאמציהם של אבות האומה להפיצה בקרב שכניהם הנוכרים, ורצונם של האחרונים להידבק בה. לא מעט מהדרשות מסגירות מציאות של מאבקי בכורה בין הדתות היריבות בתקופתו של עורך החיבור, ומלמדות על החשיבות שהוא מעניק להוכחת מעלת היהדות על פני יריבתה.

חוקרים שעסקו במרטירולוגיה (כפי שהתפתחה בדת הנוצרית) הצביעו על תמורה שחלה בה במאות הרביעית והחמישית, כאשר המוות על קידוש השם לא נבע אך ורק מאילוץ של גזירות שמד, אלא החל להתקבע כעיקרון דתי המצביע על אהבת האל של הנעקד. תיאורם של אברהם ויצחק כששים למלא את הציווי האלוהי, תוך נכונות להקריב את נפשו של הבן, הוכיח אהבת אל ללא מצרים, שאמנם לא דרשה הקרבת נפש הלכה למעשה, אולם התבררה כעילאית. בכך מוכחת עליונותם של אבות האומה, תוך שלילת הצורך האמיתי של האל בקורבנות אדם.

יש להניח שעורכי החיבורים ויקרא רבה והפסיקתא האמינו אף הם ברוממות הדת היהודית ובמעלתה, אולם דומה שהם חלקו על תפיסתו של עורך בראשית רבה באשר לדרכי הפעולה במציאות של מאבק דתי. הסכנה שהם ראו באידיאליזציה של מעשה העקידה, והחשש מהשפעתה על עובדי ה' ואוהביו בני זמנם, גברה על הצורך להוכיח את יתרונותיה של הדת היהודית, שהושגה על ידם בדרכים אחרות.

המדרש על מות שרה מייצג את עמדתם הלא פופולרית של החולקים על גישת עורך בראשית רבה. שרה מבטאת תגובה ניגודית לנטרול הרגשי העל־אנושי של מדרשי בראשית רבה. כדי להתמודד עם התיאור החגיגי של ההליכה לעקידה בבראשית רבה, לא היה די לדרשן המאוחר להציג את האב ובנו כמהססים ומפוחדים. נדרש אמצעי דרמטי יותר כדי לבטא את הסלידה מהערצת מקדשי המוות על קידוש השם כביטוי לאהבת האל. מותה של שרה לשמע תיאורי קור הרוח של אישהּ, שכמעט הוביל לשחיטת בנה, הוא הביטוי הטרגי ביותר להסתייגות מעצם הנכונות למעשה של עקידה.

ריכוך המתח המשפחתי

המסורת הכורכת את מות שרה עם שמועת העקדה זכתה לעוד שלוש גרסאות בקהלת רבה, בתנחומא ובפרקי דרבי אליעזר. מרתק לחפש זיקה בין אופי עיצובה המחודש, לאתגרים הדתיים בתקופת עריכת החיבורים.

העיבוד התנחומאי מעניין במיוחד, בגלל המסר המורכב שהוא מכיל. כך היא לשון המדרש:

אָמַר לוֹ [יִצְחָק לְאַבְרָהָם]: אַבָּא, לֹא תּוֹדִיעַ אֶת אִמִּי כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת עַל הַבּוֹר אוֹ כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת עַל הַגַּג, שֶׁמָּא תַּפִּיל אֶת עַצְמָהּ וְתָמוּת. מִיָּד בָּנוּ שְׁנֵיהֶם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַעֲקָדוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְנָטַל אֶת הַסַּכִּין כְּדֵי לְשׁוֹחֲטוֹ עַד שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ רְבִיעִית דָּמוֹ, וּבָא הַשָּׂטָן וְדָחַף יָדוֹ שֶׁל אַבְרָהָם וְנָפְלָה הַסַּכִּין מִיָּדוֹ, וְכֵיוָן שֶׁשָּׁלַח יָדוֹ לְקַחְתָּהּ, יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר", וְאִלּוּלֵי כֵּן כְּבָר הָיָה נִשְׁחַט.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָלַךְ הַשָּׂטָן אֵצֶל שָׂרָה וְנִזְדַּמֵּן לָהּ כִּדְמוּת יִצְחָק. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ אָמְרָה לוֹ: בְּנִי, מֶה עָשָׂה לְךָ אָבִיךָ? אָמַר לָהּ: נְטָלַנִי אָבִי וְהֶעֱלַנִי הָרִים וְהוֹרִידַנִי בְּקָעוֹת וְהֶעֱלַנִי לְרֹאשׁ הַר אֶחָד וּבָנָה מִזְבֵּחַ וְסִדֵּר הַמַּעֲרָכָה וְהֶעֱרִיךְ אֶת הָעֵצִים וְעָקַד אוֹתִי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְלָקַח אֶת הַסַּכִּין לְשַׁחֲטֵנִי, וְאִלּוּלֵי שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר" כְּבָר הָיִיתִי נִשְׁחָט. לֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתָהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ (תנחומא ויקרא כג).

על אף סצנת הדפוס הזהה, עורך הדרשה בתנחומא יצר כמה הבדלים:

• תוספת תיאור רגישותו של יצחק, שבעודו שוכב כפות על המזבח מדריך את אברהם לנהוג בזהירות כשיספר לאימו על שחיטתו.
• דמותו של המבשר מוחלפת מיצחק לשטן.
• שרה אינה מגיבה לדברי השטן (בדמותו של יצחק), שכן נשמתה יוצאת תוך כדי דיווח השטן על מה שארע.

דומה שמטרת העיצוב המחודש של מדרש מות שרה בתנחומא הוא תיקון הרושם שיצרו המסורות הקדומות על קרע משפחתי בבית אברהם. תיקון הקרע נעשה בשתי דרכים: האחת, על ידי הדגשת הרגישות של יצחק לאימו עוד לפני קריאת המלאך, והחלפת דמותו של המבשר מיצחק לשטן, וכן בהשמטת המילים המאשימות של שרה כלפי אברהם.

הדרך השנייה היא בנטרול גורם הביקורת של שרה כלפי אברהם. מדרשי תנחומא משבחים את הציות לציווי, אולם שוללים מכול וכול את הליכתם של אברהם ויצחק להר המוריה בקור רוח. המדרשים בתנחומא מתארים את חששותיהם המשותפים של אברהם ויצחק בדרכם אל העקדה, ואת תקוותו של אברהם שלא ייאלץ לשחוט את בנו. בחלקם ניתן לזהות זיקה למסורות הקדומות בבראשית רבה, תוך העלמת היבטי החגיגה וקור הרוח. כך למשל:

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָפַל פַּחַד וְיִרְאָה גְּדוֹלָה עַל יִצְחָק, שֶׁלֹּא רָאָה בְּיָדוֹ כְּלוּם לְהִתְקָרֵב, וְהִרְגִּישׁ בַּדָּבָר בְּמָה שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת. בִּקֵּשׁ לוֹמַר "אַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה". אָמַר לוֹ [אברהם ליצחק]: הוֹאִיל וְאָמַרְתָּ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּחַר בְּךָ. אָמַר: אִם בָּחַר בִּי הֲרֵי נַפְשִׁי נְתוּנָה לוֹ, עַל דָּמִי צַר לִי מְאֹד. וְאַף עַל פִּי כֵן "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" בְּוַדַּאי, זֶה לִשְׁחֹט וְזֶה לְהִשָּׁחֵט (תנחומא וירא כג).

נדמה שהפלת הסכין על ידי השטן מגלמת את היסוסו של אברהם עצמו.

ניתן לשער שעורך התנחומא הזדהה עם ההסתייגות של מדרשי ויקרא רבה והפסיקתא מתיאורי קור הרוח של אברהם והחגיגיות שאפפה את מסע השניים להר המוריה. יש לא מעט מדרשים מבראשית רבה שעברו עיבוד בתנחומא תוך נטילת כל ביטויי החגיגיות. יחד עם זה, תיאור מותה של שרה מתוך כעס על בן זוגה באופן שלא אִפשר פיוס, כפי שהצטייר ממדרשי מות שרה בוויקרא רבה ובפסיקתא, גם לא הניח את דעתו. מעורבותו של יצחק בסכסוך ההורי אף העצימה את אי הנוחות מתיאור הקרע במשפחתו של אבי האומה.

העיצוב מחדש, עם התוספות ותוך הפלת מלוא כובד המסכסך על כתפיו של השטן, אפשרו הצגת תמונה משפחתית הרמונית יותר. נוכחות רוחה של שרה במדרשים המלווים כל אחד משלבי העקדה, בהעלמת המידע ממנה כדי למנוע ממנה צער ועיכוב לפני היציאה, ובהדרכתו של יצחק לאביו על אופן יידועה, לא הצליחו למנוע את טרגדיית מותה, אולם יצרו תמונה משפחתית רכה יותר.

גבולות ההקרבה

שתיקתה הזועקת של שרה בסיפור העקדה המקראי מתעוררת לחיים במדרש, שם היא מתגלה כמצפון ביקורתי המערער על הנרטיב ההרואי של מסירות הנפש. דרך עיניה אנו מוזמנים לבחון מחדש את מה שנתפס במשך דורות כפסגת האמונה והמסירות.

המחקר הפמיניסטי יזהה דפוס מובהק של טיפולוגיה מגדרית, הן בהעלמת שרה מהסיפור המקראי הן בתגובתה הרגשית הקיצונית במדרש. אכן, יש לא מעט דרשות טיפולוגיות בחז"ל, אולם נדמה שדווקא במקרה זה, הדרשה נכתבה מתוך אמפתיה גדולה לשרה, והשמעת קול בלתי מקובל באמצעותה.

אנחנו מצויים בימים של סיפורי הקרבה ומסירות נפש על בסיס יומי, ועומדים משתאים אל מול גילויי העוצמה והחוסן של משפחות הנופלים. עם זאת, חשוב להדגיש כי אנו שרויים במציאות יוצאת דופן וקיצונית, הרחוקה מאוד ממהלך החיים התקין והנורמטיבי. שרה מייצגת את התגובה האנושית, המתבקשת והרצויה במציאות חיים רגילה.

התנודות בספרות המדרש והפיוט בין שימת כובד המשקל על בחירתו של אברהם, ובין העצמת כאבה של שרה וטרגדיית מותה, מלמדים על הצורך הרב־דורי של שתי אופציות ההתנהגות, בהתאם למציאות המשתנה ולאתגרי התקופה. עם ישראל נדרש לא פעם להתמודד עם מציאות של הקרבת בנים למען קיומו של העם או עיקרי אמונתו. דמותו של אברהם, שהצליח לנטרל את קולות המצפון והמוסר האנושי, נתנה השראה ואמונה בצדקת הדרך למקדשי השם בכל הדורות. קולות היבבה של שרה, שנצרבו ביום הזיכרון השנתי בקולו של השופר, תוחמים את גבולותיה של הקרבת בנים, ומעוררים את חובת הזכירה של הקולות המקבילים: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר".