קולות השופר שנשמיע השנה יאפשרו לנו לזעוק לה' בזמן מלחמה

התורה מצווה אותנו על מצווה מיוחדת בשעת מלחמה:

 

וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם (במדבר י, ט).

לכאורה מדובר בהוראה טכנית, פקודה ווקאלית להשמיע קול חצוצרות בזמן מלחמה. אך חכמינו לקחו את הפסוקים הללו למקום שונה לחלוטין, וקשרו אותם לשאלה יסודית ועמוקה בנוגע למהותה של התפילה.

כל דיון על המשמעות היהודית של התפילה חייב להתחיל בשאלה אחת: האם יש בכלל מצווה להתפלל. כמובן, אנו יודעים שישנן הלכות רבות הנוגעות לתפילה, אך לא ברור שישנה מצווה מן התורה להתפלל. לרוב שיטות הראשונים אין כלל מצווה מן התורה להתפלל, וחובת התפילה אינה אלא מדרבנן. בראש הטוענים שמצוות התפילה היא חובה מדאורייתא ניצב הרמב"ם (הלכות תפילה א, א). כנגד הרמב"ם יצא הרמב"ן, שטען שאין כל חובה מן התורה להתפלל:

ודאי כל עניין התפילה אינו חובה כלל, אבל הוא ממידת חסד הבורא יתברך עלינו ששומע ועונה בכל קראנו אליו. (השגות הרמב"ן לספר המצוות, עשה ה).

לדעת הרמב"ם, בדין התורה הראשוני, מצוות התפילה הרבה פחות מוגדרת וקבועה מאשר בימינו: יש מצווה להתפלל פעם אחת ביום, בלי זמן קבוע או נוסח קבוע. אבל הרמב"ן הרחיק לכת עוד יותר, וראה בתפילה ערך שמנותק לחלוטין ביסודו מעולם ההלכה. אין חובה מן התורה להתפלל, והתפילה היא אקט ספונטני שניזום בידי האדם, ולא תכתיב שמוּנְחת עליו מלמעלה.

גאל את התפילה

המתח הזה מלווה אותנו תמיד בתפילותינו: מצד אחד, טוב שהתפילה היא חובה ברורה ומוצקה, שאם לא כן – נודה על האמת – כמה מאיתנו היו מתפללים לעיתים תכופות? מצד שני, קביעת התפילה כחובה היא בעייתית, שכן היא מדכאת את הספונטניות של הפנייה אל הקב"ה, והופכת את התפילה למעשה של קבע, ולא של רחמים ותחנונים.

בכל אופן, למרות ההסבר שניסינו לתת לדעת הרמב"ן, כאשר אנו טוענים שאין מצווה מן התורה להתפלל, יש כאן קושי גדול מבחינה רעיונית: אנו יודעים שכל מעשה משמעותי בעולמנו הרוחני מצא מקום בהלכה, בלא שנחשוש לפגיעה בספונטניות של העושה. משום כך הגרי"ד סולובייצ'יק הגדיר את הרמב"ם כ"גואל התפילה". הרמב"ן ריכך את הקושי הזה, בשעה שהכיר בכך שישנה בכל זאת מצווה מן התורה להתפלל, בנסיבות מסוימות:

שנתפלל אליו בעת הצרות, ותהיינה עינינו ולבנו אליו כעיני עבדים אל יד אדוניהם, וכעניין שכתוב "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות, ונזכרתם לפני ה' אלוהיכם". והיא מצווה על כל צרה וצרה שתבוא על הציבור, לצעוק לפניו בתפילה ובתרועה… שהיא מצווה לעת הצרות שנאמין שהוא יתעלה שומע תפילה, והוא המציל מן הצרות בתפילה וזעקה (השגות הרמב"ן לספר המצוות, שם).

הרמב"ן כאן לשיטתו: מצוות התפילה אינה חובה קבועה ושגרתית, אלא מצווה המוטלת על האדם בזמנים של צרה ומצוקה, ומכוונת את ענות לבו כלפי הקב"ה. אין כאן כפייה של האדם להתפלל, אלא הפניית האדם הזועק והאומלל לשטוח את צרותיו ומצוקותיו לפני ה'. הרמב"ן פירש שהחובה לתקוע בחצוצרות לפני ה' בשעת מלחמה מבטאת את המצווה הזו. אין ספק שיש כאן הרחבה – גאונית! – של מצווה שנראית כחובה טכנית בלבד.

רבנו בחיי מצא רמז בפסוקי המקרא לערך המיוחד של תפילה בשעת צרה:

והזכיר שני פעמים "מן העבודה": "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה… וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ־לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה", ללמדך שאין תפילתו של אדם שלמה כאותה שהוא מתפלל מתוך הצרה והדוחק, שהיא יותר מקובלת, והיא העולה לפניו יתברך (רבנו בחיי, שמות ב, כג).

כאמור, הרמב"ן טוען שאין מצווה מן התורה להתפלל בכל יום, אך יש מצווה מן התורה להתפלל בשעת צרה. לפי זה, תפילת שחרית שלנו היא רק מדרבנן, אך פרק התהילים שאנחנו ממלמלים בסוף התפילה בזמני צרה ומלחמה, תוך כדי קיפול התפילין, הוא קיום של מצוות עשה דאורייתא.

לא בילוי חברתי

למעשה, גם את המהלך הזה עשה כבר הרמב"ם, והוא הראשון שטען שמצוות חצוצרות מבטאת חובה מיוחדת של תפילה בשעת צרה (הלכות תעניות א, א-ב). גם הוא הכיר בכך שישנה מצווה מיוחדת של תפילה בשעת צרה. המצווה המיוחדת הזו נושאת מסר כפול: א. התפילה לא אמורה להיות מלמול מונוטוני של טקסט, אלא תחינה המגלמת מצוקה אנושית אמיתית. ב. כאשר לאדם ישנן מצוקות, הוא חייב להתמודד איתן בדרך רוחנית ולהפיק ממצב הביש שנקלע אליו את המרב מבחינת עבודת ה'. כלומר: במצוות התפילה בשעת מצוקה גלום מסר הן בנוגע לאופייה של התפילה, והן בנוגע להתמודדות עם המצוקה.

רבים הכירו במשמעות המיוחדת של תפילה בשעת צרה. פתגם אנגלי אומר: אין אתאיסטים בשוחות. גרסתם של חז"ל בוטה יותר: לדבריהם, אפילו גנב מתפלל בשקט לאלוהים בזמן שהוא פורץ לבית (ברכות סג, א). הקרדינל ניומן סיפר על חייל אגנוסטי (ספקן) שלפני קרב בלנהיים התפלל בזו הלשון: אלוהים, אם אתה קיים, הושע את נשמתי – אם יש לי נשמה. על הגנרל הקשוח ג'ורג' פטון אומרים שלפני קרב קשה נכנס לכנסייה ואמר: "המפקד, זה פטון, אתה חייב כבר להחליט בעד מי אתה". סר ג'ייקוב אסטלי, ממפקדי כוחות המלוכנים במלחמת האזרחים באנגליה במאה ה־17, התפלל כך בטרם קרב: אלוהים, אתה יודע כמה אהיה עסוק היום. גם אם אני אשכח אותך, אתה אל תשכח אותי.

הרב סולובייצ'יק הציע הצעה נועזת בקשר לשיטת הרמב"ם במצוות תפילה:

אפשר ליישב את הסתירה בין דעת הרמב"ם לבין דעת הרמב"ן. שניהם הבינו שתפילה היא משמעותית רק אם היא נובעת מהרגשה של צרה. הם חולקים בהבנת המילה. הרמב"ם סבור, שקיומנו היומיומי שרוי תמיד בסימן של צרה ומצוקה, המעוררות בליבו של אדם רגיש תחושת ייאוש, מועקה כבדה, בשל חוסר תוכן וטעם והיעדר כל סיפוק בחייו. זוהי צרה מתמדת, הקיימת בכל יום. המילה צרה מסמלת יותר מאיזה אסון חיצוני… אין ספק שזעקתו של בעל המזמור 'מן המצר קראתי יה', מתייחסת למצב פנימי של לחץ ומצוקה, יותר מאשר לגורמים כאלה הבאים מבחוץ.

מהרגשה זו של מבוכה ומפח נפש נובעת התפילה. כשהיא באה במצב של נוחות וביטחון, היא נהפכת לסתירה מיניה וביה. אפילו היא נערכת בבתי כנסת מלאי המותרות, בהם מונהגות שיטות חדשניות בסדר ובאופן התפילה. הרצון להתפלל בקרבת האשה והילדים בבתי כנסת אלה, נובע מן הצורך בביטחון ובנוחות. מקורה של תפילה אמיתית נטוע ברגש של בדידות, של חוסר אונים ושל תלות. יוצא אפוא, שבשעה שהרמב"ן דיבר על משבר שעל פני השטח, 'צרת ציבור', הסתכל הרמב"ם על כל החיים כעל משבר לעומק – 'צרת יחיד' (פרקים במחשבת הרב י"ד הלוי סולובייצ'יק, עמ' 61-62).

הרב סולובייצ'יק הציע שגם הרמב"ם מסכים לרמב"ן שהמחייב הבסיסי של תפילה הוא שעת צרה. אך לדעת הרמב"ם כל יום הוא שעת צרה: צרה פנימית, מצוקת הנפש. לדעת הגרי"ד, האופי הבסיסי של תפילה הוא זעקה מתוך צרה. בכך הוא קובע שהתפילה צריכה להיות מתוך תחושה של מצוקה, לא מתוך תחושה של נוחות. הגרי"ד סונט כאן בבתי הכנסת ה"מתקדמים", ומבהיר שבתי הכנסת שלנו בכוונה אינם מאפשרים תפילה משפחתית נוחה, נעימה ומאושרת. תפילה אינה בילוי חברתי, אלא זעקה אישית נוקבת.

כראיה לדבריו ציין הרב סולובייצ'יק את החלק המרכזי של הבקשות בתוך תפילת העמידה. 13 הברכות המרכזיות של תפילת שמונה־עשרה הן בקשות, הנובעות מתוך מחסור ומצוקה: "לשדהּ וכוחהּ של התפילה צפונים בבקשה… האדם הפשוט מצווה להתפלל על החולה בתוך ביתו, על יינו שהחמיץ, על תבואתו שלקתה" (רעיונות על התפילה, עמ' 265). העיקר אינו מילוי צרכיו של המתפלל, אלא תחושת התלות בא־לוהים וההסתמכות עליו, שנלווית להבאת הצרכים הללו בפני ה': "בסיסה של התפילה אינו ההכרה באפקטיביות שלה, אלא האמונה כי באמצעותה אנו מגיעים לקירבה אינטימית עם הא־לוהים" (עבודה שבלב, עמ' 51).

החיסרון ככלי

חתנו של הרב סולובייצ'יק, הרב פרופ' יצחק טברסקי, כתב שהרמב"ם קרא לעבוד את ה' מאהבה, "לא מפני דבר בעולם, ולא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה" (הלכות תשובה י, ב), אך בעניין התפילה קרא לאדם לצעוק על העתיד לבוא ולבקש רחמים (הלכות ברכות י, כו). מסקנת דבריו של טברסקי היא ש"כוונה זו בתפילה רצויה וטהורה… השוטח בקשה לפני ה' אינו סותר את מעמדו כעובד מאהבה" (כמעיין המתגבר, עמ' 356).

ואף על פי כן, לכאורה הדגשת הצרכים והבקשות מעלה שתי בעיות: אנוכיות וחומרנות. ואכן, רבים מהמקובלים ניסו לנטרל את הממד הזה שבתפילה. כך כתב, למשל, ר' מאיר בן גבאי:

וזה סוד תפילה, מלשון "הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח", ועניינה שעושה צרכיו תפל אצל צרכי גבוה. והשואל ומכוון גם לעצמו – הנה הוא משתף עצמו לגבוה. ועוד, כי כל השאלות והצרכים הנה הם מצד החול, כידוע לחכמי לב, והמכוון בהם ושואלם בתפילתו שהיא שעת הייחוד, הנה הוא מכניס חולין בעזרה, ומטמא מקדש הקדש (עבודת הקדש, חלק העבודה, פרק ו).

גם בחיבור החסידי "צוואת הריב"ש", המיוחס לבעש"ט, נאמר: "אל תתפלל בשביל דבר שחסר לך, כי לא יקובל תפילתך" (מהדורת תש"ח, עמ' יז). וכן כתב תלמידו, המגיד ממזריטש, בעקבות הזוהר הקדוש:

אל יתפלל אדם על עסקי צרכיו, רק יתפלל תמיד בשביל השכינה שתיגאל מגלות. וכן הזוהר קורא אותן המתפללין בשביל עצמן ולא בשביל השכינה כלבים עזי נפש האומרים הב הב  (מגיד דבריו ליעקב, לבוב תנ"ז, ג ע"ד).

אך העובדה הפשוטה בעינה עומדת: על פי הפשט, האדם המבקש מתוך מצוקתו הוא העומד בלב תפילת העמידה. ובשם ר' ישראל סלנטר מסרו שאם אדם מתפלל רק על צורכי השכינה ולא על צורכי גופו, זוהי תפילה מזויפת שאין בה כנות, והשקר ניכר מתוכה (מכתב מאליהו ג, עמ' 73).

בשפה אחרת לגמרי ומזווית שונה כתב לאחרונה הסופר עוזי וייל דברים דומים – מתוך עצמו וחווייתו – בשבח תפילת הבקשה והצורך:

בפעולת התפילה, כל מה שהייתי צריך לעשות זה לתת את עצמי לחלוטין למקום הזה. זה הכול. זאת הייתה הפעולה. ברגע שוויתרתי על כל מה שידעתי – אפילו לרגע – המקום הזה התגלה. והדרך הפשוטה ביותר לוותר על מה שידעתי, הייתה להודות בכך שיש משהו שאני ממש זקוק לו, ולא יכול להשיג בכוחות עצמי.  לכן הכי פשוט זה להתפלל עבור מה שאתה באמת זקוק לו. הצורך הוא המכשיר. החיסרון, הכאב – הם הכלי הפשוט ביותר, הזמין ביותר לכל אחד, שבעזרתו ניתן לוותר על חוויית השליטה  (עוזי וייל, קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה, עמ' 165).

כמו בתענית

היבט נוסף של מצוות התפילה בשעת צרה נוכל לראות בדברי הרמב"ן בנוגע לתקיעת השופר בראש השנה. בסוגיה בראש השנה (לד ע"א) נאמר שיש ספק מהו קול התרועה שעליו מדברת התורה – האם הכוונה היא לְמה שאנחנו קוראים "תרועה", למה שאנחנו קוראים "שברים", או למה שאנחנו קוראים "שברים תרועה". לכן תיקן רבי אבהו שיתקעו את כל האפשרויות – תשר"ת תש"ת תר"ת.

חז"ל למדו שהתורה ציוותה לתקוע שלוש פעמים תקיעה־תרועה־תקיעה, שיחד הם תשעה קולות. לכאורה שיטת רבי אבהו מביאה למסקנה שיש לתקוע שלושים קולות במקום תשעה שעליהם ציוותה התורה; רק לאחר שלושים קולות יכול אדם לדעת בוודאות שיצא ידי חובת המצווה לפי כל השיטות. אם נוסיף את דין חז"ל להכפיל את התקיעות – "תקיעות דמיושב" ו"תקיעות דמעומד" – נגיע למסקנה שיש צורך בשישים קולות שופר. אך בתקופת הראשונים נהגו אחרת, והסתפקו בתפילת המוסף בעשרה קולות בלבד: תשר"ת למלכויות, תש"ת לזיכרונות ותר"ת לשופרות. הראשונים התחבטו בשאלה מדוע.

כך ניסה להסביר זאת הרי"ף:

ובדין הוא שיהו תוקעין אותן על סדר ברכות כסדר שתקעו כשהן יושבין; אלא כיוון שהברכות אין מעכבות את התקיעות, הרי יצאו ידי חובתן באותן שתקעו כשהן יושבין, ודי להם לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת על סדר ברכות פעם אחת, שלא להטריח הציבור. וכן המנהג בכל העולם ובשתי ישיבות (רי"ף ראש השנה י ע"ב).

הרי"ף ציין שאכן אי אפשר לצאת ידי חובה בתקיעות דמעומד כפי שנהגו בזמנו, אך ממילא השומעים כבר יצאו ידי חובה בתקיעות דמיושב, והתקיעות דמעומד אינן נחוצות כדי לצאת ידי חובה, ומקילים בהם משום "טירחא דציבורא". וכן כתב בעקבותיו גם הרמב"ם (הלכות שופר ג, יב).

הרמב"ן פיתח וביאר יותר את גישתו של הרי"ף:

שתקנו חכמים להיות תוקעין ומריעין כשהן יושבין ויוצאים ידי חובתן, ותקנו שיהו תוקעין ומריעין כשהן עומדין על סדר הברכות, שהברכות הללו – מלכויות, זכרונות ושופרות – כל עיקרן בהתרועות נתקנו, וכן בתעניות, וכן בשעת מלחמה, שמוסיפין שש ברכות, ובהן נמי זכרונות ושופרות, מתריעין עליהם, כדאיתא במסכת תעניות… דומיא דתעניות, שאע"פ שאין היחיד חייב בתקיעות, תוקעין הציבור על סדר הברכות…

למדנו מכאן, דכיוון שאין כל יחיד ויחיד חייב בתקיעות ותרועות, אלא חובת ברכות הוא שמתריעין בהן, די להם בתקיעה כל שהוא כדי שיתעלה תפילתנו בשופר. הלכך בראש השנה נמי, כיוון שיצאנו ידי חובת תקיעות של תורה, ואין כל יחיד ויחיד חייב בתקיעות, לא נשאר לנו אלא חובת ברכות, שתקנו בהן תקיעות כדי שיעלה זכרוננו לטובה בשופר, והווה ליה כתעניות, ובתקיעה כל שהוא יצאו ידי התרעה של ברכות. הלכך לא רצו להטריח שלא לצורך (רמב"ן, מלחמות ה' ראש השנה יא ע"א באלפס).

הרמב"ן אומר בעצם שיש שני דינים בתקיעת שופר בראש השנה: דין יסודי של חובת תקיעה, ודין של התקיעה כחלק מן התפילה, בדומה לתקיעה המלווה את התעניות. הרמב"ן גם סבור שאין חובת תפילה בכל יום מדאורייתא, ומן התורה יש רק מצווה להתפלל בשעת צרה, מצווה הנלמדת מדין תרועה בתעניות ובעת צרה. לדעתו, התרועה משמשת שם כחלק מהתפילה והזעקה. אם כן, בראש השנה, יום הדין, המצווה היסודית של התקיעה מתקיימת בתקיעות דמיושב, ובכל זאת חוזרים ותוקעים בתקיעות דמעומד, כדי ללוות את התפילה ולהעלותה, מדין תחינה ותפילה של כל ימי הזעקה, ולא מדין תקיעת שופר המיוחדת לראש השנה, ובמישור זה די בתקיעה חלקית ומקוטעת.

לאסוננו ולכאבנו, בקולות השופר שנשמיע השנה בתפילת מוסף נקיים בהידור את המצווה הכפולה הזו מן התורה: לא רק את המצווה לתקוע בשופר בראש השנה, אלא גם את המצווה לזעוק לה' בקול תרועה בזמן מלחמה. יהי רצון שישמע ה' קולות שופרותינו, וישבית מארצנו צרה ומצוקה, בשנה הבאה לקראתנו לטובה.