השופר, קול ללא מילים, משמיע לנו בעוצמה את מה שאין הפה יכול לבטא. הוא מעורר את זיכרון התגלות ה' במעמד הר סיני, אולם הוא גם קול התרועה והזעקה בעת צרה. שני ההיבטים האלה קיימים לא רק בשופר אלא גם בראש השנה עצמו, יום תרועה. ראש השנה, כיום המלכת ה' מצד אחד ויום תשובה מצד שני, מכיל בתוכו עמדות שונות ביחס שבין עם ישראל לקב"ה.
שני משלים חסידיים רומזים להבנות שונות בנוגע לראש השנה, לתהליך התשובה וכמובן לתקיעת השופר עצמה. ננסה לצלול לעומקם של הסיפורים ולהקשיב דרכם לקול השופר ולקולו של ראש השנה. מתוך הדברים ייפתח פתח לעמידה מול הקב"ה בשנה רצופת טלטלות זו, שמעוררת את הצורך לחזור ליסודות הקשר בינינו ובין אבינו שבשמים.
המשל הראשון מסופר בשם הבעל שם טוב:
מִמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן יָחִיד מְלֻמָּד הֵיטֵב, שֶׁהָיָה חָבִיב אֶצְלוֹ כְּבָבַת עֵינוֹ מַמָּשׁ, וְעָלָה בְּדַעַת הָאָב וּבְנוֹ שֶׁיִּסַּע לִמְדִינוֹת אֲחֵרוֹת לִלְמֹד חָכְמוֹת וְלֵדַע הַנְהָגַת בְּנֵי אָדָם, אָז נָתַן לוֹ אָבִיו הַמֶּלֶךְ שָׂרִים וּמְשָׁרְתִים וְהוֹן רַב שֶׁיֵּלֵךְ וְיָתוּר בִּמְדִינוֹת וְאִיֵּי הַיָּם לְמַעַן יַגִּיעַ הַבֵּן לְמַעְלָה יְתֵרָה יוֹתֵר מִכְּמוֹ הֱיוֹתוֹ אֵצֶל אָבִיו בְּבֵיתוֹ. וַיְהִי בִּרְבוֹת הַיָּמִים, וְכָל אֲשֶׁר נָתַן לוֹ אָבִיו הָלַךְ עַל הוֹצָאוֹת הַדֶּרֶךְ מֵהִצְטָרְכוּת תַּפְנוּקָיו שֶׁהָיָה מֻרְגָּל, וְהָעִקָּר בְּמָה שֶׁהוֹסִיף תַּאֲוָה עַל תַּאֲוָתוֹ… עַד שֶׁמָּכַר כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וּבֵין כָּךְ הָלַךְ לִמְדִינָה רְחוֹקָה עַד שֶׁגַּם אָבִיו לֹא נוֹדַע שָׁם כְּלָל.
המשל מספר על בן מלך שאביו שולח אותו ללימודי חוכמה והנהגה, יחד עם משלחת מצוינת וסכום כסף גדול שאמור להספיק לו. אך בן המלך איננו מתנהל נכון מבחינה כלכלית ומבזבז את הכסף, עד שהוא הולך ושוכח את כל הקשר שלו למלכות.
בַּצַּר לוֹ עָלָה בְּלִבּוֹ לַחֲזֹר לִמְדִינַת אָבִיו, אֲבָל מֵחֲמַת אֲרִיכוּת הַזְּמַן שָׁכַח גַּם לְשׁוֹן מְדִינָתוֹ, וּבְבוֹאוֹ לִמְדִינָתוֹ מַה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מֵאַחַר שֶׁגַּם הַלָּשׁוֹן שָׁכַח. וְהִתְחִיל לְרַמֵּז לָהֶם שֶׁהוּא בֶּן מַלְכָּם… עַד שֶׁהִגִּיעַ לַחֲצַר הַמֶּלֶךְ וְהִתְחִיל לְרַמֵּז לָהֶם שֶׁהוּא בֶּן הַמֶּלֶךְ וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו בִּכְלוּם. עַד שֶׁהִתְחִיל לִצְעוֹק בְּקוֹל גָּדוֹל בִּכְדֵי שֶׁיַּכִּיר הַמֶּלֶךְ קוֹלוֹ, וּכְשֶׁהִכִּיר הַמֶּלֶךְ קוֹלוֹ אָמַר הֲלֹא זֶהוּ קוֹל בְּנִי צוֹעֵק מִתּוֹךְ דּוֹחֲקוֹ וְנִתְעוֹרֵר אֶצְלוֹ אַהֲבַת בְּנוֹ וְחִבְּקוֹ וְנִשְׁקוֹ.
מתוך המצוקה מתעורר בבן הרצון לחזור, והוא עושה את המסע בחזרה אל המלך. בשלב הזה אין לו כלום, והוא לא מכיר את השפה ואת הנהגות המדינה. אבל משהו אחד נשאר לו – הקול שלו. כאשר אביו שומע את קולו הזועק מחוץ לארמון, הוא מזהה אותו ומרחם עליו.
וכך יובן הנמשל למעלה שנשמות ישראל נקראות בנים למקום… וזה התקיעה בקול שופר שהוא בחינת צעקה פנימית מעומקא דליבא… ועל ידי צעקה זו מתעורר מלך מלכי המלכים הקב"ה, ומראה חיבתו לבנו יחידו ומוחל וסולח לו על העבר.
גם אנחנו, אומר הנמשל, ירדנו לעולם כדי לעשות מצוות, נשלחנו ל"השתלמות". אבל איבדנו את מה שמחבר אותנו אל הקב"ה והתמכרנו לדברים אחרים, עד ששכחנו את המילים ואת היכולת לבקש לחזור. בתקיעת השופר אנחנו זועקים זעקה פשוטה כדי לחזור אל המלך.
משאלה אחרונה
המשל השני מסופר בשם ר' לוי יצחק מברדיטשב:
מִמֶּלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁנָּסַע לְיַעַר גָּדוֹל… עַד שֶׁבָּא לְעֹמֶק הַיַּעַר וְלֹא מָצָא הַדֶּרֶךְ הַנָּכוֹן וְהַיָּשָׁר לָשׁוּב לְבֵיתוֹ, וְרָאָה בַּיַּעַר אֲנָשִׁים כַּפְרִיִּים וּשְׁאָלָם עַל הַדֶּרֶךְ וְלֹא הִכִּירוּ אֶת הַמֶּלֶךְ, וְלֹא יָדְעוּ מַה לְהָשִׁיב לוֹ כִּי מֵעוֹלָם לֹא יָדְעוּ אֶת דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל הַנָּכוֹן וְהַיָּשָׁר. עַד שֶׁמָּצָא אִישׁ חָכָם וְנָבוֹן וּשְׁאָלוֹ עַל הַדֶּרֶךְ, אָז הֵבִין הֶחָכָם שֶׁהַמֶּלֶךְ הוּא וְנִזְדַּעְזַע לַאֲחוֹרָיו. וְשָׁמַע תֵּכֶף לִרְצוֹנוֹ וַיַּרְאֵהוּ אֶת הַדֶּרֶךְ, כִּי מֵרֹב חָכְמָתוֹ יָדַע אֶת הַדֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ הַנָּכוֹן וְהַיָּשָׁר, וַיּוֹלֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ לְבֵית הַמְּלוּכָה וַיּוֹשֶׁב אוֹתוֹ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר בְּבֵית הַמַּלְכוּת וַיִּמְצָא הָאִישׁ הַהוּא חֵן…
משל זה מספר על מלך שאיבד את דרכו ביער. הכפריים לא יודעים עליו ולכן לא יכולים לעזור לו, עד שאיש חכם מזהה שזהו המלך ועוזר לו לחזור אל הארמון. בזכות מעשה זה המלך מקרבו.
וַיְהִי אַחֲרֵי יָמִים רַבִּים חָטָא אוֹתוֹ הָאִישׁ לַמֶּלֶךְ וַיִּקְצֹף עָלָיו הַמֶּלֶךְ. וַיֵּצֶר לְהָאִישׁ מְאֹד, כִּי יָדַע מִשְׁפָּטוֹ יִהְיֶה חָרוּץ לְרַע לוֹ עַל דְּבַר אֲשֶׁר חָטָא נֶגֶד הַמֶּלֶךְ, וַיִּפֹּל פְּנֵי הַמֶּלֶךְ וַיְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ שֶׁקֹּדֶם שֶׁיֵּצֵא דְּבַר מִשְׁפָּטוֹ יְמַלֵּא שְׁאֵלָתוֹ בְּדָבָר אֶחָד, וְהוּא לְהַלְבִּישׁ אוֹתוֹ בְּגָדִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁלּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוֹלִיךְ אֶת הַמֶּלֶךְ מֵהַיַּעַר וְגַם הַמֶּלֶךְ יִלְבֹּשׁ בְּגָדִים שֶׁלָּבַשׁ אָז. וַיִּשָּׂא לוֹ הַמֶּלֶךְ לַדָּבָר הַזֶּה. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר לָבַשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת בְּגָדָיו הַנָּ"ל וְהָאִישׁ אֶת בְּגָדָיו הַנָּ"ל, זָכַר הַמֶּלֶךְ אֶת גֹּדֶל הַחֶסֶד שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ אֲשֶׁר הֶחֱזִיר אוֹתוֹ לְבֵית הַמְּלוּכָה וַיְשִׁיבֵהוּ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ, וַיִכָמְרוּ רַחֲמָיו עָלָיו, וַיֵּצֵא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו, וְהֶעֱבִיר אֶת חַטָּאתוֹ מִלְּפָנָיו, וֶהֱשִׁיבָהוּ עַל כַּנּוֹ.
האיש החכם חטָא ונדון על ידי המלך למיתה. כמשאלה אחרונה הוא מבקש שהוא והמלך יתלבשו באותם הבגדים שלבשו כשסייע לו ביער. כאשר שניהם מתלבשים בבגדים המלך נזכר באותו אירוע, רחמיו נכמרים והוא מוחל.
ככל המשל הזה כן אנחנו בני ישראל. בשעת מתן תורה החזיר הקב"ה התורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, ואנחנו בני ישראל קבלנו התורה. וקבלנו עול מלכות שמים ונמליכו למלך עלינו. ועתה פשענו ומרדנו נגדו. לכן אנחנו תוקעים בשופר, בכדי שיזכור שקבלנו התורה והמלכנו אותו בשופר. ועל ידי זיכרון זכות זה מוחל לנו על כל עוונותינו, ויכתבנו לחיים טובים לאלתר.
לפי הנמשל, אחרי שאף אומה לא הסכימה "לעזור" לה' ולקבל את התורה, אנחנו הסכמנו וקיבלנו. עכשיו שחטאנו, אנחנו תוקעים בשופר כתזכורת לקול השופר שבמעמד הר סיני, ומזכירים לה' חסד נעורים שעשינו לו כשקיבלנו את התורה, וכך מוחל ה' על עוונותינו.
שני המשלים מציגים שתי מערכות יחסים: במשל הראשון בן ואביו, במשל השני עבד ומלך. שתי מערכות היחסים הללו מופיעות בתפילות ראש השנה: "אם כבנים אם כעבדים", "אבינו מלכנו". זוהי שאלה שמלווה את כל הימים הנוראים: מה אופי הקשר בינינו ובין ה', קשר של בנים לאביהם או קשר של עבדים למלכם? לבנים יש קרבה אותנטית ללא משפט: "אם כבנים – רחמנו". עבדים, לעומת זאת, נתונים למשפט המלך: "ואם כעבדים – עינינו לך תלויות".
בנוסף, יש הבדל בין המשלים בשאלה מי נמצא בצרה. במשל הראשון הבן הוא שאיבד את הקשר ואת היכולת לשוב; בנמשל, אנחנו איבדנו את הקשר לקב"ה. המשל השני מתחיל בכך שהמלך הוא שמצוי בבעיה, כאשר הוא מאבד את דרכו אל הארמון ואין מי שמכיר אותו; בנמשל, ה' הוא מלך אבוד בעולמו.
כמה ענוג הוא
נצלול אל המשל הראשון. כאמור, זהו סיפור על בן ואב, שבו הבן הוא שהתרחק. מה גרם לריחוק? וביחס לנמשל נשאל – למה אדם מתרחק מה' וחוטא? התשובה שמציע המשל היא שבן המלך הגיע לאן שהגיע דווקא משום שהוא בן של מלך. בני מלכים רגילים לתענוגות ולדברים טובים, קשה להם להסתדר מחוץ לארמון, וגם שם הם יחפשו חיי תענוגות. כשהם מוצאים את עצמם בעולם שבוחן ומאתגר אותם, עולם שדורש ריסון ואיפוק, הם לא יודעים כיצד להתמודד. כך גם אנחנו: הנשמה שלנו "מפונקת" ורגילה לחסות בזיו השכינה, וכשהיא יורדת אל העולם היא לא יודעת איך להתמודד איתו. הנשמה מבקשת להמשיך את חיי התענוגות למטה, ומוצאת אותם בדברים נמוכים.
יש בכך לימוד זכות גדול: אנחנו חוטאים לא בגלל קטנותנו אלא בגלל גדלותנו. הנשמה שלנו גדולה, בת מלך, והחטא נובע מבקשת הגדלות שלה. הבן חטא כי נשלח אל העולם ללא הכנה מספקת, בלי לדעת על האתגרים שמצפים לו מחוץ לארמון. כך גם הנשמה איננה רגילה בעבודה של זהירות והימנעות, ומתוך כך היא חוטאת.
כיצד יכול האדם לחזור לאחר החטא אל המקום שהוא השתייך אליו? המשל מציע שהאדם יחזור וייפגש עם המקום האותנטי, הפשוט והראשוני ביותר בתוכו. גם כשלא נשאר לו שום זיכרון או הרגל, הוא יוכל למצוא בתוכו נקודה פנימית ועמוקה של קשר שתחבר אותו בחזרה אל אביו, לקב"ה. המקום הזה הוא במובן מסוים ראשוני וילדותי; מה שיוצא ממנו זו רק זעקה. אבל זהו המקום התמים והנקי ביותר, שמבטא את הקשר של אב ובנו.
המלך במשל היה צריך לשמוע את זעקת הבן כדי להיזכר בו. כך גם אנחנו עושים בתפילה; אנו מעלים את הזיכרון הקדום, שלפני ההתרחקות. "יעלה זכרוננו". ומתוך שאנחנו נזכרים, גם המלך נזכר. יש כאן תהליך שמתחיל מאיתנו, ובסוף משפיע על ה' ומעורר אצלו זיכרון. מתברר שאנחנו יכולים להסיר את כל העטיפות והמחיצות – ואפילו את הלבוש של המלכות – ולהגיע אל המלך עצמו. בן המלך מצליח לגעת באביו במקומות שאף אחד אחר לא יכול לגעת בו. הוא מצליח להביא את המלך להיות אבא, כי הוא הזכיר למלך את אבהותו. אבל כדי להגיע אל המקום הזה, הבן צריך להכיר ולזעוק את היותו בן, וכך הוא יכול לעורר אצל אביו את אותו מקום עצמי.
המשל הראשון מציג בן מלך שלא מצליח להיות בן מלך, אבל בסופו מצליח להיות בן של אביו. לפי הנמשל, קול השופר בראש השנה מעורר אצלנו ואצל ה' את הקשר הפשוט והראשוני, שמעבר למעשים, ומזכיר את המקום האבהי שלו ואת העובדה שאנחנו, בניו, חלק ממנו.
חוטאים מתוך קרבה
המשל השני מציג סיפור שונה לגמרי. בתחילתו מוצג המלך כמי שאיבד את דרכו. כאן המלך בבעיה, הוא מלך אבוד שאין לו מכירים. המלך זקוק להכרת העם במלכותו: "אין מלך בלא עם". על ידי הכרה זו נעשה העם שותף ביצירת המלכות. בנמשל, עם ישראל הם שהכירו בה' כמלך בעולמו.
הכפריים כלל לא יודעים שיש דרך שמובילה לארמון המלך. האיש החכם הוא זה שמכיר אותה. השאלה שמנסרת בחללו של עולם היא "האם אתה מכיר את הדרך אל המלך". זו שאלה שכל אדם נדרש להשיב לה. רבים אדישים לה, אך יש כאלה ששומעים אותה. יותר משהם יודעים מהי הדרך, חוכמתם היא בידיעה שיש דרך. יש מי שחי בעולם ולא מבין שהעולם הוא דרך, שבתוכו עובר שביל נסתר שניתן ללכת ממנו אל ה'. עם ישראל שומע את השאלה ויודע שקיימת דרך כזו, ובזכות זה אנחנו זוכים לתורה.
המשל מעניק פרשנות מעניינת למדרש שבו ה' מציג את התורה לאומות והן מסרבות לקבלה, כל אחת מטעמה. במשל, לא שיקולי הנוחות של האומות הם הסיבה, אלא העובדה שאינן מכירות את ה'. עם ישראל, שאותו מייצג האיש החכם במשל, הוא היחיד שמזהה שיש כאן מלך, ונענה לקריאה. הנמשל ממחיש שלא תהיה הופעה אלוקית בלי עם ישראל. הם שהכירו במלכות ה', והם היחידים שיכולים לאפשר את הקיום של מלכות ה' בעולם.
לאחר שהחזיר את המלך לארמון והפך למקורבו, האיש החכם חוטא. גם המשל השני מציע הסבר לחטא: דווקא משום שהוא מקורב, מיטשטש המרחק בינו ובין המלך והדבר גורם לו לחטוא. כך גם אצלנו; העובדה שאנחנו אלה שממליכים את ה', נוטעת בתוכנו את ההרגשה שאנחנו בעלי בית על המציאות. הסכנה בכך היא שאנחנו מרשים לעצמנו יותר, ולפעמים זה גורם לנו לחטוא. גם המשל הזה מזהה את החטא כתוצאה של רוממות. כאן הוא תוצאה של הקִרבה שהגענו אליה עם הקב"ה, קרבה שגורמת לנו לשכוח את מקומנו ביחס אליו.
לפי המשל הזה, בראש השנה אנו מחדשים את הברית בינינו ובין הקב"ה. האדם שחטא מזכיר למלך את הברית על ידי הזכרת החסד שעשה איתו. בכך נרמזים שני עניינים: האחד, מלכות ה' תלויה בנו; השני, שאנחנו אומנם קרובים, אבל מוטלת עלינו אחריות כלפי המלכות, ואנו ממלאים אותה בענווה. בעוד שבמשל הראשון השופר ביטא קול פנימי וראשוני, כאן תפקיד השופר הוא להיות הלבוש שמזכיר את התפקיד שנטלנו על עצמנו, את מה שעשינו עבור ה', ומתוך כך את הברית שנוצרה בינינו.
פסוקים רבים מלווים את ימי התשובה, וגם בהם אנחנו מוצאים סגנונות שונים של קשר בין ישראל לקב"ה. את המשל הראשון ניתן לאפיין בפסוק "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱ־לֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ": עם ישראל הוא הנכשל והמתרחק, ועלינו לשוב מהמקום שבו כשלנו עד ה'. חסידים ביארו: "עד ה' א־לוהיך", עד שתגלה את המקום שבו הוי"ה הוא א־לוהיך, הוא כוחך וחיותך. את המשל השני ניתן לאפיין בפסוק "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם". במילים אלו אנחנו פונים אל ה' כמי שמבקשים לחדש ברית. הבעיה בניתוק הקשר אינה רק שלנו. יש לנו ברית עם הקב"ה, ואנחנו מבקשים ממנו שתהליך התשובה יחדש את "ימינו", הימים המשותפים שלנו, כקדם, לפני שהתקלקלה הברית.
כל כך הרבה קדיש יתום
בראש השנה תשפ"ה אנו עומדים כבנים שזועקים אל אביהם: "קוֹלִי שָׁמָעְתָּ אַל תַּעְלֵם אָזְנְךָ". מחד, אנו מכירים במרחק שנוצר השנה בינינו ובינו, ומבקשים לעורר ולהזכיר את הקשר הפשוט, הבלתי ניתן לערעור. אנו זועקים כעם את שוועתם של בנים אובדים שקולם לא נשמע. מאידך, שנה זו חשפה גם את השותפות הגדולה שבינינו ובין ה'. כעם שהתגייס להילחם מלחמת ה' ויצא לקדש שם שמיים, אנו מבקשים לעמוד בענווה גם כשותפים: "תֵּן כָּבוֹד ה' לְעַמֶּךָ תְּהִלָּה לִירֵאֶיךָ וְתִקְוָה טוֹבָה לְדוֹרְשֶׁיךָ".
באחת משבתות הקיץ קיימנו שבת בישיבה עם משפחות תלמידינו שמתו מות גיבורים במלחמה. בסיום תפילת מנחה של ערב שבת, הסתובבתי מתוך אינסטינקט לשמע הקול הגדול של אומרי קדיש יתום. אנחנו לא רגילים לכל כך הרבה אומרי קדיש בישיבתנו. "ראיתי מעזרת הנשים שהסתובבת", אמרה לי לאחר מכן אחת האימהות, "אנחנו כבר רגילים משבתות משותפות של המשפחות". חבורת אבות וילדים אומרים קדיש על בניהם ועל אבותיהם. "יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא". כקול השופר, זעקת אבות ובנים שמלווה את בניו־שותפיו של הקדוש ברוך הוא שהמליכוהו בעולמו.
"תֻּקְדַּשׁ אָדוֹן עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ, כִּי מַקְדִּישֶׁיךָ בִּקְדֻשָּׁתְךָ קִדַּשְׁתָּ, נָאֶה לְקָדוֹשׁ פְּאֵר מִקְּדוֹשִׁים".
"וּשְׁמַע תְּקִיעָה תּוֹקְעָהּ וּתְרוּעָה, וֶאֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְּשׁוּעָה, יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ, עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ".
