"יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהחייני וקיימני והגיעני לארצנו הקדושה, הארץ שבחר בה לעמו חבל נחלתו, בני אברהם יצחק ויעקב, וזיכני לראות אתחלתא דגאולה ממש… ומיום שזכיתי והגעתי אל ארץ אבותיי, אני מרותק למיטתי מוכה א־לוהים ומעונה. וכמה פעמים הכניסוני לבית חולים, ולא עלתה ארוכה למכתי. אומנם עיניי תמיד אל ה', כי הוא ירפאני רפואה שלמה, ויזכני לראות בביאת משיחנו ובבניין בית קודשנו ותפארתנו, אמן".
דברים אלה כתב על עצמו הרב הסופר והמשורר שלום קורח (1953-1873). הם נדפסו כפרק חתימה לספר "חיי שלום" שכתב בנו הרב יוסף קורח (1990-1912), וראה אור כעת.
החלק הראשון של הספר, שהוא עיקרו, נועד לסקור את דמותו של הרב שלום קורח, אך שולבו בו נושאים רבים ומגוונים, בעיקר על קהילת צנעא. כך למשל, לצד פרקים אישיים מן הספר העוסקים ב"נדודיו בשנות הרעב", "איש שלום הבורח מן המחלוקת", "מחלת כאב הראש", "ממידותיו", "מכישרונותיו" ו"השברים וניתוחם", אפשר למצוא בספר פרקים כלליים כמו "החינוך בצנעא", "הרפואה בתימן" וכן הרחבה "על המשוררים ועל השירה בתימן".
החלק השני כולל רשימות נפרדות על אירועים בצנעא בדור האחרון, כמו "רצח האימאם" ו"עלילת רצח שתי הבנות"; וכן סקירות ביוגרפיות על חכמים שונים כמו הרב סעיד עזירי, המתואר כ"לוחם מושבע למתנגדי הקבלה, הדרדעים, ובכל זאת בדרכיו ומידותיו היה איש תם וישר ירא א־לוהים וסר מרע", והרב יחיא אַלאַבּיַץ', שכיהן כרבה הראשי של יהדות תימן.
הרב שלום קורח ובנו הרב יוסף נטלו חלק בהנהגת הדור האחרון של יהודי תימן, ולזיכרונותיהם יש אפוא חשיבות מיוחדת. בספר משוקעים סיפורים רבים על דברים שראו בעיניהם או ששמעו מזקני הדור שלפניהם. כפי שהעיר עורך הספר, ד"ר אדם בן־נון, אחת מתרומותיו החשובות של הספר הוא בתיאור המחלוקת הגדולה שהייתה בצנעא בין העיקשים לדרדעים. החשיבות היא לא רק בפרטי המחלוקת, אלא בעובדה שבספר נזכרים כל הרבנים מכל החוגים בלשון יפה ומכובדת, ללא לשון הרע ורכילות וללא הטלת דופי באחד משני המחנות.
הרב יוסף קורח כותב שאביו לא זכה ללמוד ככל הילדים באופן מסודר, אלא למד אצל אבי סבו, אצל סבו ואצל אביו בבית, כדי שיוכל לטפל באימו החולה ובאחיו החולה. "ימי לימודיו אצל אביו היו דוחק וסבל", מתאר הבן, ועם זאת, הוא מעיד כי אביו היה ידוע מקטנותו כ"בעל שכל חריף ובעל תפיסה מהירה. ופעם אחת כשהיה לומד אצל מורנו ורבנו חיים [סבו], אירע שבשעה שלמד בציבור בספר 'עין יעקב', והנה שמע כי סבו טעה בגרסה, העיר לו בנחת ובקול נמוך. וסבו שמח מאוד על הערה כזאת מפי נכדו, וענה בשמחה: 'כמותך ירבו בישראל'. ולא בוש להודות ולומר: 'ודאי טעיתי'. וחזר על הדבר שלוש פעמים בפני הציבור, שהוא טעה והילד צודק".
עוד כותב המחבר: "אבי מורי לא היה שוחט ולא היה מוהל, ולא התעסק ברבנות, ומימיו לא קיבל עליו שום משרה רשמית, כל זה מפני שהייתה נפשו סולדת מהשררות ומכל ריח של שררה. ומטעם זה לא היה חזן, אף על פי שהיה בקי גדול בחזנות, והיה בעל קול ערב ומרעיד. היה יודע לתקוע, והוא לימד אותי לתקוע, ומימיו לא תקע בציבור".
ובמקום אחר כתב על אביו: "היה נמנע ככל האפשר מלהיות שליח ציבור בבית הכנסת, זולתי בראש השנה, שהכריחוֹ מורנו הרב יחיא אַבּיַץ' לומר שני הפיוטים 'עת שערי רחמים' ו'המלך ה", שנוהגים לאומרם לפני התקיעות, שהוא היה אומרם בכל שנה בהכרח שהכריחוֹ מארי. והיה אומרם בקול מרעיד, הראוי ליום הדין, עד וינועו אמות הסיפים מקולו ומנעימותיו. עד שמישהו התבטא כך: 'אני לא מרגיש את יום הדין רק כאן'".
רופא אנגלי ומשוררים שתפסו צד
אציין כמה אנקדוטות ועניינים כלליים המוזכרים בספר. בפרק על החינוך בצנעא מספר הרב יוסף קורח: "היה נהוג בעונת פירות הקיץ, כגון בעונת המשמש והתאנים שיש עודפים הרבה ונמכרים בזול, והיו בני אדם אמידים נדיבי לב קונים כמות ומביאים לחלק לילדים בבתי הלימוד, נותנים לכל ילד חפינה [מלוא החופן] אחת או שתיים, וכל ילד מקבל חלקו בשיפול שמלתו, ולמלמד נותנים מנה אחת אפיים, והמלמד אומר 'מי שבירך' למתנדב, והיה יום שמחה לילדים".
בפרק על הרפואה בתימן הוא מספר: "פעם פרצה בתינוקות מחלת השעלת, שהיה התינוק משתעל עד שאינו יכול להחזיר נשימתו, ולפעמים היה מת בעת השיעול. ובאותה תקופה היה בצנעא רופא מיסיונרי שהיו קוראים לו 'בִּתרִי' [ד"ר פטריק פטרי, רופא אנגלי], עם עוזר, שהיו מטפלים בחולים במסירות נפש ממש. היו מסתובבים ברובע היהודי אפילו בלילה, ושואלים היכן יש תינוקות חולים. וכל מי שטיפלו בו, היה נרפא מהר. ובכללם היה בני פנחס [נולד בשנת 1941; לימים, הרב פנחס קורח, רב קהילת 'שערי הלכה' בבני־ברק], שלקה במחלה הזאת, והוא בן שלוש שנים. וכשטיפלו בו רופאים אלה יצא מכלל סכנה, והחלים והבריא. ואילו לא היו רופאים אלה בתימן, היו רוב התינוקות מתים חס ושלום".
ובעניין המשוררים והשירה בתימן: "כשפרצה המחלוקת והריב בין יהודי צנעא, והיו לשתי כיתות – עיקשים ודרדעים, והמשוררים כולם היו בצד העיקשים, לא נשארו לדרדעים משוררים מומחים. וכל אחד מהמסובים שרואה עצמו שהוא יודע לשיר היה שר ומצרף אליו עוזרים מתוך המסובים, ושרים כפי ידיעתם במנגינות. וההבדל היה ניכר לעין, כי המשוררים הם קובעים סדר המסיבה, והיה טעם למסיבה. מורנו הרב יחיא אַבּיַץ' היה מצטער על המצב שנוצר, ובמסיבות שלו היה מזמין משוררים כדי שיהיה סדר… וכל פעם היה מביע את צערו בפני אבי מורי על המחסור במשוררים בין החברים".
הזכרתי לעיל את חשיבותו של הספר בתיאור חיי היהודים בתימן בשלהי המאה ה־19 ובמחצית הראשונה של המאה ה־20, אולם נראה לי שחשיבותו של הספר במתכונתו הנוכחית נובעת במידה רבה מעבודת העריכה העצומה שהושקעה בו. הספר משופע בהערות שוליים של העורך, ד"ר אדם בן־נון, שכוללות ביוגרפיות לאישים הנזכרים בספר, ציוני מקומות בתימן, מיקום הסיפורים על ציר הזמן, תיאורים היסטוריים של אורח החיים בתימן ותיאורים גיאוגרפיים של שכונות המגורים, הבתים והחנויות.
לצורך הצגת המידע העשיר שבהערות השוליים, השתמש בן־נון בכל הספרות הענפה, ההלכתית וההיסטורית, שנכתבה עד היום על קהילת צנעא, העיר על סתירות וציין השוואות והצלבות בין מה שנכתב במקומות אחרים ובין הכתוב בספר "חיי שלום". אבל עיקר חידושו של בן־נון הוא כפי שהוא מעיד על עצמו: "הקדשתי אלפי שעות לשיחות עם זקני צנעא, שבהן סיפרו לי על חייהם בצנעא. מהם למדתי על הרחובות השונים ועל דייריהם, על העיר המוסלמית, על הלשון התימנית הצנעאנית ועוד" (עמ' יז). עוד נעזר העורך במכתבים מארכיונים שונים שטרם נדפסו ובשיחות עם בני משפחה, צאצאיהם של האישים הנזכרים בספר, שבעזרתם הוא מציין שמות של אנשים נשים וילדים (בתוספת תמונות), פרטים ופרטי פרטים.
מקצועו האקדמי של ד"ר בן־נון הוא לשון, ואף בתחום זה הוא תורם תרומה משמעותית בניקוד שמות ומילים "לפי ההגייה של מסורת צנעא, כפי ששמעתי וכפי שביררתי והקלטתי מפי זקני צנעא" (עמ' כד-כה), ובענייני לשון רבים נוספים. בסוף הספר הוסיף העורך ביבליוגרפיה ומפתחות לשמות אישים, מקומות ועניינים.
לפנינו אפוא אוצר בלום למתעניינים בקהילות תימן בכלל ובקהילת צנעא בפרט, ולחובבי סיפורים פיקנטיים בתחומים רבים ומגוונים.
חיי שלום
פרקי זיכרונות מחיי הרב שלום קורח ותקופתו
הרב יוסף קורח
עורך: אדם בן נון
תימא, תשפ"ד, 566 עמ'
להשיג: "נוסח תימן", 03-6781444
