לרון ולדון יש סבא "ממש ממש זקן": אומנם אין לו מקל הליכה ולא גו כפוף, אך יש לו בבית שלל חפצים "זקנים" כמו טרנזיסטור, טלפון חוגה ושעון אורלוגין. כשסבא חיים מציג בפניהם בהתלהבות סליל פילם, הם מביטים בו בשעמום מופגן, וכל מה שמעסיק אותו רחוק מעולמם. כשהילדים מואסים בייצוגי הזקנה שהם פוגשים, הם מחליטים לתרום את הסב למוזיאון. הסב המופתע שמח מאוד למצוא את עצמו במוזיאון, שם הוא זוכה לכבוד, הערכה והתעניינות מרובה מצד מבקרים שבאים לשמוע את סיפור חייו. כשהנכדים שמים לב שסבא כבר לא רק "שלהם", הם מתחילים להתגעגע וגונבים אותו מהמוזיאון חזרה הביתה.
ההחלטה להעביר את הסב למוזיאון היא פעולה מפתיעה, חצופה ומשעשעת, שמציפה באופן יצירתי את בעיית הפער הבין־דורי והקושי לגשר עליו. בפעולת ההרחקה אל המוזיאון הילדים למעשה הופכים את הסב ל"שריד" מן העבר ולפריט מוזיאלי. במובן מסוים, זהו ניסיון להרחיק את מה שאינו מתקבל בעולמם העכשווי, וניסיון למצוא עבור הסב התאמה אחרת. שם, במוזיאון, הגוונים הדהויים שמאפיינים את חפצי העבר שבבית הסב מתחלפים בצבעים חיים ועליזים, כאשר הסב מרגיש בבית ואף זוכה בעדנה ובאהדה:
רֹאשׁ הָעִיר חָלַק לוֹ כָּבוֹד. בַּטֵּלֵוִיזְיָה הִקְדִּישׁוּ לוֹ שָׁעָה שְׁלֵמָה בַּחֲדָשׁוֹת. הוּא אֲפִלּוּ זָכָה בִּפְרָס עוֹלָמִי עַל שִׁמּוּשׁ בַּחֲפָצִים קְדוּמִים שֶׁהָעוֹלָם מִזְּמַן שָׁכַח. סַבָּא חַיִּים הָיָה לְאוֹצָר לְאֻמִּי!
הסב חש בנוח בין המוצגים העתיקים וטוב לו עם המצב החדש, אך דווקא הילדים ששלחו אותו לשם מגלים שבעצם הם לא מרוצים. כשהם עדים להתעניינות האדירה בסב וחווים אותו מחדש, אבל מרחוק, הם מבינים כי הוא חסר להם ושהם זקוקים לו. כשהילדים מחליטים "לגנוב" את סבם חזרה מהמוזיאון, הם למעשה משיבים לעצמם את זכותם על הקשר האישי והאנושי, שלא ניתן להמרה באמצעות שום מוסד יוקרתי או הכרה ציבורית.
הגניבה הסמלית מהמוזיאון מייצגת את השבת הרלוונטיות והחשיבות של הזקנה לחייהם האישיים, מעבר לגבולות התצוגה הציבורית. המוזיאון, שכמעט מפריד את הילדים מסבם, הופך לאמצעי שמעורר בהם את ההכרה בערך האמיתי של מה שיש להם, ומחזיר אותם למקום שבו הם יכולים באמת להעריך ולאהוב את סבם לא רק כאוצר לאומי, אלא כאוצר אישי ומשפחתי.
האיורים חינניים ומלאי צבע ותנופה, והפרטים הקטנים שבהם מאפשרים היכרות עם חפצי העבר וגם קריאה אפשרית נוספת. למשל בסצנת הגניבה חזרה הביתה – בעוד הילדים בטוחים כי הסב ישן, באיור רואים אותו עם חצי עין פקוחה, מעין עדות סמויה למוכנות שלו לשתף פעולה עם האירוע.
הסיפור, בשפה קלה המיועדת לגילאי ראשית קריאה, מעלה שאלות על היחס כלפי הזקנה וכלפי העבר, ומעביר את המסר עד כמה קשרים בין־אישיים הם מעל לכל מוסד או מסגרת. בסופו של דבר, הילדים מבינים שהערך האמיתי של סבא חיים איננו טמון רק בסיפוריו ההיסטוריים או בחפציו העתיקים, אלא בקרבה ובקשר הממשי שלהם איתו.
סבא של פעם
כתבה ואיירה: שירלי ויסמן
סדרת "הספריה שלי" לראשית קריאה
טל מאי
