אנחנו עם של גיבורי תת. חלק מאלופינו נרדמו לפני טבח שמיני עצרת, כשלו במהלכו ונהרו אחריו זחוחים אל אולפני הטלוויזיה. תתי־אלופים נלחמו עד זוב דם, ועוד יותר מהם תתי־קצינים, תתי־סמלים, אלפי חיילים פשוטים ואזרחים מן השורה. כל אלו בלמו יחדיו את הרוצחים בדרך לתל־אביב ולירושלים.
גיבורי על יודעים לעוף, יכולים הכול, לא נפגעים באמת, תמיד מנצחים. אנחנו לא כאלה. הגיבורים שלנו נשרטים, נפצעים, נחבלים – וממשיכים הלאה. לא תמיד הגיבורים שלנו אפילו מנצחים בקרב. הם נושכים שפתיים וממשיכים, כדי לנצח במלחמה. חבולים ומוכים וקטועים, הם לא מוכנים לעצור. כי הם גיבורי תת.
אינני מדבר על אנטי־גיבורים, הטיפוסים הממורמרים והדחויים שהמציאה הספרות המודרנית – לפעמים בצדק – כדי לערער את ערכיה של החברה ולהגחיך אותם. התת־גיבורים אינם כאלה. הם ראויים להערצה ולכבוד ללא גבול, באמונתם השלמה ובעוצמתם הרוחנית. אך הם גיבורים בלי גלימה, שאינם חפצים בתהילה, ובדרך כלל אינם זוכים לה. כאשר שיתפתי את תלמידותיי בתובנה הזו הן אמרו שגם תרבות הקומיקס וסרטי הגיבורים כבר אינם סוגדים היום רק לסופרמנים, לגיבורי העל הכול־יכולים, אלא גם לגיבורים פגיעים, הממשיכים להילחם אף כאשר הם רצוצים ושבורים. אם כך, אולי גם אלו שמכריזים שאנחנו עם של גיבורי על מתכוונים למעשה לגיבורים כאלו, גיבורי תת.
הגיבור הראשון מן הסוג הזה היה יצחק אבינו, שחכמינו קשרו בו את מידת הגבורה. לא הייתה זו גבורתם של הווינרים, שקוצרים תשואות בכל אשר יפנו. גבורתו של יצחק הייתה גבורת האיפוק ונשיכת השפתיים, גבורתו של הנעקד המתפלל בדממה; ומי שענה ליצחק כשנעקד על גבי המזבח הוא יעננו.
דומה היה לו בזה בנו יעקב, שאנשי דמים ומרמה עינו אותו כל חייו, והוא נשך את השפתיים – והמשיך הלאה. גם כאשר כמעט איבד רגל בקרב מול איש מסתורי, לא ויתר יעקב והוסיף להילחם. כך כתב עליו הרב סולובייצ'יק במאמר מופתי שנקרא "צירוף", כלומר – זיכוך באש: "הוא אחז ביריבו המסתורי עד עלות השחר, בליל עצב, אימה ובדידות. האם היה ניצחונו צפוי, האם ניתן היה לחזותו בהיגיון? מובן מאליו שלא… מדוע לא נכנע יעקב ליריב זה שתקפו באפלת הליל?… לא כוח הפגין יעקב, כי אם גבורה". ובסופו של דבר, כל אלו עמדו לאבינו, שצלע אל הניצחון: "עם עלות השחר מצא עצמו יעקב הבודד, חסר הישע והבלתי הגיוני, כגיבור וכמנצח בלתי צפוי".
אין לנו סופרמנים; יש לנו יצחקים ויעקבים. אנחנו לא עפים בין העננים, יפי בלורית ותואר, אלא נעקדים ומתפללים, צולעים על ירכנו, חבולים ורצוצים – ולא נפסיק, עד עלות השחר, כי אין לנו ברירה. את מאבקנו לא מלווה שיר לכת חגיגי והרמוני, אלא קולו הצרוד של השופר. התלמוד הירושלמי אומר שקול השופר הוא צרחה חייתית: "כאילו גועים כבהמה לפניך". שופר אינו כלי נגינה חגיגי של גיבורי העל, אלא צעקתם הצרודה והשבורה של גיבורי התת.
אין לנו סופרמנים; יש לנו יצחקים ויעקבים. אנחנו לא עפים בין העננים, יפי בלורית ותואר, אלא נעקדים ומתפללים, צולעים על ירכנו, חבולים ורצוצים – ולא נפסיק, עד עלות השחר, כי אין לנו ברירה
לפי ההלכה, אם אדם החזיק את השופר הפוך, ונשף בו דרך הצד הרחב – לא יצא ידי חובתו. ר' שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, הזכיר בהקשר זה את הפסוק "מן המצר קראתי י־ה". קול השופר אינו צהלה חגיגית של ביטחון עצמי, אלא זעקה רצוצה של אמונה מן המצר, של אהבה מן הפצעים, של נפש המחפשת ביגונהּ קול שהוא מעבר לקול.
בקול בכי השופר נשמע לא רק את גיבורי־התת שבין אבותינו, יצחק ויעקב, אלא גם את אשת נעוריו של יעקב, התת־גיבורה הטראגית רחל אמנו. אחרי שנבכה עמה בשופר נבכה עמה גם בהפטרת היום השני של ראש השנה: "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ" (ירמיהו ל"א). אמהות רבות בוכות השנה את בכיה של רחל אמנו, על בניהן כי אינם. ומתוך בכי התמרורים הזה נמשיך ונזכיר גם את הבטחת הנביא לאמנו הקדומה: "כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם". נהי בכי התמרורים אינו קול של ייאוש, אלא סירוב להשלים עם הרוע בעולמנו, ואמונה עקשנית בתקווה שיש לאחריתנו. ביום ההוא נשמע קול שופר גדול, וכל האובדים והנידחים ילוקטו אחד אחד, להר הקודש לירושלים. וגם לתקיעה הגדולה הזו נכוון השנה בתפילותינו.
motzash.navon@gmail.com
