אוי לי ואבוי לי ריבונו של עולם, איזו שנה זו הייתה. לפעמים אני צריך לצבוט את עצמי בלב כדי להאמין שזו באמת המציאות שלנו, שאלה באמת החיים שלנו. שיש עדיין חטופים במנהרות. שיש עדיין פליטים במלונות. שיישובי הצפון עדיין נטושים. שהממשלה הכושלת הזאת עדיין בשלטון. השבוע נסעתי עם חיה ונח באופניים, ליד הבית, ובדרך עברנו ליד קיר ענק עם תמונות של החטופים שלנו. חיה כבר מזמן לא שואלת אותי מי האנשים האלה בתמונות. היא כבר יודעת את האמת המרה. היא כבר יודעת שיש ישראלים ברצועת עזה. ושאנחנו לא מוצאים אותם. ושאנחנו לא מצליחים להחזיר אותם הביתה בחיים. איזה סיוט.
השבוע נסעתי לקיבוץ בעמק חפר, לנחם חבר רחוק־קרוב שלי, שלמד שנה מתחתיי בתיכון. כבר שנים ארוכות שאנחנו לא בקשר. אבל כששמעתי שאשתו נפטרה, בגיל כל כך צעיר, ממש הרגשתי את הלב שלי נסדק לי בתוך הגוף. וידעתי שאני חייב לנסוע לשבעה הזו. אני חייב לנחם אותו. כשיצאתי מהרכב ונכנסתי לבית האבלים, הרגשתי שהידיים שלי רועדות. פחדתי להיכנס פנימה, פחדתי מהמבוכה, פחדתי שאני לא אדע איפה להניח את עצמי. כשנכנסתי פנימה ראיתי את החבר שלי, יושב בגינה, מחוץ לבית, מוקף בבני משפחה ובחברים טובים. אוי, כל כך שמחתי שבאתי לראות אותו. ניגשתי אליו והתחבקנו. ואמרתי לו שאני אוהב אותו. והחבר שלי שחרר את החיבוק והביט בי, ואמר לי תודה. אחר כך התיישבתי על כיסא שהיה פנוי, די רחוק ממנו. ושם נשארתי בשקט והקשבתי לשיחות העדינות והרכות. במשך שעה וקצת ישבתי שם. באהבה, בדומייה, לא אמרתי מילה. בדקות הראשונות הייתי עוד נבוך ומכווץ. אבל לאט לאט הבנתי שלנוכחות שלי יש משמעות, גם אם אני לא אומר כלום. גם אם אני יושב רחוק. אני כאן. אני כאן כדי שהחבר שלי ידע שהוא לא לבד.
ואחר כך יצאתי משם, עייף ועצוב, ונסעתי הביתה, ובדרך הביתה חשבתי על החבר שלי, על המעגלים האנושיים שעטפו אותו שם. במעגל הראשון, הקרוב, ישבו ההורים שלו, והאחים שלו, והחברים הקרובים שלו. ובמעגל השני ישבו כמה חברים מהלימודים שלו, וכמה חברים מהעבודה, וכמה חברים מהשכונה שבה הוא גר. ובמעגל השלישי, די רחוק אומנם, אבל עדיין שם, במעגל השלישי ישבתי אני. ופתאום קלטתי, פתאום הבנתי. לכל אדם יש רשת שאמורה לשאת אותו ברגעים של שבר ושל קריסה נפשית. זו רשת חברתית במובן הכי קיומי ובסיסי ופשוט וטהור. החבר שלי איבד את אשתו בגיל כל כך צעיר. אם לא היה שם מישהו, שיהיה איתו ברגעים הקשים האלה, הוא ודאי היה טובע באוקיינוס של עצבות ושל כאב. אבל הוא לא לבד. המשפחה האוהבת שלו, והחברים הקרובים שלו מחזיקים את הרשת במעגל הקרוב. הם מותחים אותה, ומרימים אותו מעל פני המים. והחברים הקרובים, במעגל השני, תופסים את הרשת מרחוק, ומושכים אותה, בעדינות. הם מורידים עומס מהחבר'ה במעגל הראשון. וגם אנחנו, האנשים שאוחזים ברשת מרחוק, במעגל השלישי, גם אנחנו עוזרים במשהו. התמיכה שלנו קטנה אומנם, אבל מורגשת. כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה. ואם אחד מאיתנו עובר רגע מר וכואב בחיים, אז אנחנו כאן, איתו, בשקט, חלק יושבים קרוב, חלק יושבים רחוק, ולכולנו יש שלוש מילים בעיניים – אתה לא לבד.
זאת הייתה השנה הקשה והמרה בתולדות ישראל. מעולם לא דמיינתי את עצמי נשבר כך לרסיסים מול רצף המילים השחוק "תכלה שנה וקללותיה". אבל הקללות עדיין כאן. זו הייתה שנה איומה וכואבת, עצובה ומדממת. אבל בתוך השנה הזו, בלב ליבו של הכאב, נחשפה לה החברה הישראלית במלוא הודה ותפארתה. זו הייתה שנה של התגייסות המונית למילואים נמשכים ואינסופיים. זו הייתה שנה של התנדבויות, של תרומות, של הפגנות אוהבות, של דמעות וחיבוקים. זו הייתה שנה של אהבה, ושל חסד. וואי, כמה חסד הרעפנו זה על זה בשנה הזאת. כמה מילים טובות החלפנו. כמה הודעות מודאגות שלחנו. בכמה הלוויות השתתפנו. זו הייתה שנה של יחד ישראלי. של אהבת חינם יוקדת. אל תאמינו לשטויות שרואים בחדשות. האומה הישראלית מאוחדת מאי פעם. כולנו אוחזים ברשת הזו. כולנו מונעים מכולנו לטבוע.
ויש אנשים שהחזיקו את הרשת החברתית הזו במעגל הראשון. לוחמים ולוחמות, מנהיגים ומנהיגות, אנשי מעשה וחסד. ויש אנשים שהחזיקו את הרשת שלנו במעגל השני. ויש אנשים, כמוני, שהחזיקו אותה מרחוק. מה בסך הכול עשיתי השנה. ערכתי ספר של סיפורי גבורה, בתקווה לתת לקוראות וקוראים קצת אוויר וקצת כוח. ניסיתי לגדל את הילדים שלי במציאות נורמלית ככל האפשר. והבאתי תינוקת אהובה לעולם. זו התרומה הקטנה שלי לחברה השסועה שלנו, בשנה הקשה הזו. ולמרות שהיא דקיקה וקלושה. גם אני אוחז ברשת הזו, של האומה הישראלית. גם אני אוחז בה בדממה.
וזו הנחמה האחת שלי, בתום השנה הקשה והכואבת הזו. בתוך כל הצער והבושה והאשמה, נגלה לנו איזה יחד ישראלי חדש ויפה ועדין. ואת היחד הזה אנחנו צריכים להחזיק ביחד. על היחד הזה אנחנו צריכים להתפלל ביחד. באהבה ובאמונה ומתוך רוב שמחה. תכלה שנה וקללותיה. תחל שנה וברכותיה. שנה טובה.
