וכאילו לא הספיק כל הלחץ של אלול, וכל האווירה האינטנסיבית, ובית המדרש הגועש והסוער והמלא מפה לפה, והמיישיבים המתרוצצים במעברים ומדברים בלימוד עם כל הבחורים האלה מלאי הביטחון, היודעים מה הם רוצים מעצמם, והמסכת החדשה והסוגיה החדשה והחדר החדש בפנימייה והחברותות החדשות וכל הדברים האלה שרק היו מגבירים את הלחץ במוח ובלב של חננאל, כאילו כל הדברים האלה לא הספיקו, וימי האלול חלפו במהירות ויום־יומיים לפני ראש השנה התחילה התכונה סביב סידור בית המדרש לקראת ראש השנה. כי בראש השנה היו עולים ובאים מכל רחבי הארץ בוגרי הישיבה ובני משפחותיהם להתפלל בהיכל הישיבה בנוסח הספציפי ובמנגינות המסוימות של ראש הישיבה.
איצקוביץ׳ הגבוה, שתמיד היה הולך עם אוזניית בלוטוס וצרור מפתחות ענקי, היה אוסף סביבו כמה בחורים צעירים מלאי מרץ ופוקד עליהם הוראות בסמכות מוגזמת. אתה אחראי להוציא את הסטנדרים למסדרון! אתה אחראי לקפל את כל הספסלים אחרונית! אתה אחראי להדפיס את המדבקות עם המספרים! והבחורים הצעירים היו עושים כל מה שאיצקוביץ׳ היה אומר באימה וביראה ברתת ובזיע. ובזמן הזה שבית המדרש היה עובר טרנספורמציה, והצוות של איצקוביץ׳ היה מוסיף בו עוד 500 מקומות ישיבה צפופים, היו נודדים כל בחורי הישיבה ללמוד בחדרי השיעורים ובבתי הכנסיות הסמוכים.
חננאל ידע שהוא חריג. הוא ידע שרוב ככל הבחורים דווקא אוהבים את התכונה הזו, הוא ידע שהבחורים, רובם ככולם דווקא מרגישים איזו חגיגיות באוויר בתקופה הזו ומצפים בכליון עיניים לתפילות ולמנגינות ולסעודות ולתפוח בדבש, אבל הוא עצמו לא הצליח להידבק באווירה. להפך, הוא היה חווה אותה רע. הוא היה נלחץ וקופא. ולא שהוא לא ניסה, להפך. הוא ממש התאמץ ושנה אחת הוא אפילו התפקד לצוות של איצקוביץ׳ וגרר במשך לילה שלם סטנדרים מפה לשם, אבל זה לא עזר. חננאל רק קיווה שיחלפו הימים האלה בשלום ובמהירות ויגיע כבר החורף.
על הסטנדר חננאל היה מניח את שני המחזורים שלו. מחזור אשכנז לנוסח התפילה בישיבה ומחזור נוסח מרוקו שבו התפלל בו מאז ומעולם והכיר מהבית
בערב החג, כשכולם היו עסוקים בהתרות נדרים וקללות, חננאל היה משתבלל בחדרו, מניח תפילין באיטיות ונושם נשימות עמוקות. אחר כך הוא היה יוצא מהישיבה ועוצר טרמפים למעיין ליד עין כרם. הוא היה טובל שם כמה טבילות ואז יושב על שפת המעיין ושותה מים ומקשיב קצת למוזיקה בנגן שלו. אחר כך הוא היה חוזר לישיבה ורואה את כל הבחורים שהיו נוסעים הביתה להביא אוכל, מחזיקים את החמגשיות הנוזלות שלהם ומנסים לארגן אותן בצורה הגיונית ומתחשבת על הפלטות הגדולות שהונחו במסדרון הפנימייה. וחננאל, אפילו שאמא שלו היתה מכינה אוכל טעים מאוד, אף פעם לא היה נוסע הביתה במיוחד בשביל זה. אחרי שהוא היה לבוש בבגדי החג שלו, מגולח, רחוץ וריחני, הוא היה מתקשר לאחל שנה טובה לאבא ולאמא שלו ולסבא ולסבתא שלו וזה תמיד קצת היה צובט לו בלב, כי בתור ילד הוא מאוד אהב את ראש השנה ואת החגים ואת האווירה בבית הכנסת השכונתי, והשיחה עם הבית הייתה מזכירה לו את הימים ההם שלא ישובו ומדגישה לו את זה שמאז שהוא נהיה בחור ישיבה הוא כבר לא חווה את ראש השנה בטוב, למגינת ליבו. חננאל היה מפלס את הדרך למקום שנקבע עבורו בבית המדרש, מקום צפוף־צפוף־צפוף, על ספסל קשיח, מקום צר ולא מזמין. על הסטנדר הוא היה מניח את שני המחזורים שלו. מחזור אשכנז לנוסח התפילה בישיבה ומחזור נוסח מרוקו שבו התפלל בו מאז ומעולם והכיר מהבית.
האברך שישב ליד חננאל למד בישיבה לפני עשור. חננאל לא הכיר אותו אבל חייך אליו בנימוס. האברך נראה מבסוט וחייכן ובתפילת שמונה־עשרה בערבית של ליל החג הוא התנדנד נמרצות ומדי פעם בכה בכיות וקינח את האף בקול תרועה. חננאל הסתכל על האברך בזווית המבט והרגיש קצת לא בנוח במחיצתו. היה בו משהו קצת לא מאוזן. קצת לא פרופורציונלי. לבסוף נגמרה התפילה, וחננאל השתלב בתוך תור הבחורים הארוך שהשתרך לאחל שנה טובה לצוות רבני הישיבה אחר כך הוא עלה לחדר האוכל וטבל תפוח בדבש, ונשנש קצת לוביה שאמא של טולדנו שלחה, ואכל את העוף המתוק שהגיש הקייטרינג של הישיבה.
ביום למחרת, חננאל התעורר מוקדם כמו כולם. הוא התלבש מהר, עשה קפה שחור, שתה אותו מהר, התעטף בטלית ורץ לבית המדרש. מרחוק הוא ראה את האברך מאתמול עומד ומתנדנד ומקנח את האף, ואז, בהחלטה של רגע, חננאל עשה אחורה פנה, יצא מבית המדרש והלך להתפלל בבית הכנסת המרוקאי ברחוב שליד הישיבה.
