נכנסתי השבוע לחניה של ערוץ 14 ואכלתי חתיכת פלאשבק. במרכז החניה עמדה שלדת מתכת ענקית של סוכה, שהולכת ונבנית לקראת שבוע השידורים בסוכות. גם בשנה שעברה שידרנו מהסוכה. זה היה תחילת אוקטובר, בכל ערב הגיעו עשרות אנשים לשבת איתנו בחוץ ולחגוג את החג. אלו היו ימים קשים. הרפורמה כבר מתה, אבל הטירוף היה בעיצומו.
מוקד הוויכוח נגע לשאלה האם מותר ליהודים להתפלל במרחב הציבורי של תל־אביב בהפרדה. לא יודע אם היה קשר מיסטי או אלוקי בין גועל הנפש שראינו למה שהגיע כמה ימים אחר כך, אבל איכשהו גם הסוכה שלנו במודיעין הפכה לזירת עימות. בכל ערב הגיעו מפגיני קפלן למיניהם, ובעיצומו של השידור התחילו להפעיל רמקולים ענקיים ולקלל במלוא גרון כדי לפוצץ את השידור. הם אפילו הצליחו פעם אחת ואילצו אותנו לצאת מהסוכה ולהיכנס עם הקהל לאחד האולפנים, ביום שלמחרת כבר הכינו לנו מיקרופונים מיוחדים ואוזניות כדי שנוכל להמשיך לדבר גם כשהם יתחילו להפריע.
והם אכן הפריעו. ביום האחרון ינון מגל היה בחופש, ואני הגשתי את הפטריוטים. היה שמח, אני זוכר שמישהו אפילו שלח לי בובה של מלפפון חמוץ ענק שצירפתי אלי לשידור. כמה דקות לפני הסיום, הם שוב התחילו להפריע. הקהל זעם אבל בסוף הצלחנו להתגבר על הרעש ולסיים את השידור. אני זוכר שבסוף ממש אמרתי משהו בסגנון של "ניפגש בהקפות השניות בתל־אביב". לא נפגשנו.
יומיים אחר כך, חוויתי כמה מהרגעים המפחידים ביותר בחיים שלי. ד"ר זמרי הייתה בבוסטון, אני ושלושה ילדים עם אזעקות בשש וחצי בבוקר. הם ישנים ואני רואה את הסיוט שלי מתגשם בטלגרם. התמונה הקשה הראשונה הייתה הטנדר בשדרות, ואז החלו לזרום עוד ועוד תמונות של יהודים בלי צבא. מאז עברה שנה, וכשהבטתי בסוכה החדשה שנבנתה באותו מקום בדיוק, עברה בי מחשבה מאוד מאוד בעייתית. זה היה אסון ענק, מחדל נוראי, שאני לא חושב שאנחנו מתחילים לדמיין את המשמעות שלו. יש חטופים ופצועים ומשפחות שכולות חדשות אינספור, אבל כשחושבים על הדברים מזווית ראיה של עם או מדינה, מצבו של עם ישראל בחג הסוכות הזה, יהיה הרבה יותר טוב משהיה בחמישי באוקטובר 23.
ישראל של הסוכה ההיא הייתה בטוחה שהמצב האסטרטגי שלה מצוין. היא פנטזה על שלום עם סעודיה, האמינה שאוטוטו כולנו מנגבים חומוס בריאד, הייתה בטוחה שהאויב מורתע, ובעיקר חשבה שאם יש שקט מסביב אז הכול סבבה. ישראל של הסוכה הזאת, נמצאת במצב אסטרטגי שלא הייתה בו שנים. ריסקה את חמאס, חיסלה את נסראללה, שולחת זרועות לתימן ולפי כל הסימנים מתכננת על איראן. היא עוד לא ניצחה במלחמה הארוכה הזאת, אבל לפחות עושה קולות של אחת שרוצה לנצח. ואם פתאום נהיה קצת שקט מסביב, זה לא כי "האויב מורתע" זה כי אנחנו כנראה מתכננים משהו…
ישראל של הסוכה ההיא הייתה יהירה, בטוחה בעצמה מדי, כזו שמאמינה שהצבא הקטן והחכם שלה ינצח כל אויב. ישראל של הסוכה הזו מבינה שעם כל הכבוד לקטן וחכם היא צריכה ענק ומבריק, נותנת כבוד לאויב ובשל כך מרסקת לו את הצורה.
שנה זו נקודה קטנה
ישראל של הסוכה ההיא לא האמינה בצבא היבשה שלה. היא בנתה על חיל אוויר ומודיעין וכל הגלאם הזה. ישראל של הסוכה הזאת חייבת המון למאות אלפי לוחמי חי"ר שהסתערו, כבשו וניצחו, שפירקו לעזה את הצורה, שברגעים קשים של אבדות עודדו את עם ישראל עם סרטונים על ניצחון, קידוש בטנק, הכנסת ספר תורה לבית כנסת בחאן־יונס ודגל ישראל מעל רפיח. בישראל של הסוכה ההיא, מילואים היו הדבר הזה שפעם עשו פה. בישראל של הסוכה הזאת יש אנשים שסוגרים 300 ימים ושואלים את המפקד "נו מה יהיה, מתי מזמינים אותי שוב". בישראל של הסוכה ההיא היינו בטוחים שהם טובים בטיקטוק, בישראל של הסוכה הזאת הלוחמים שלנו תקתקו את עזה ברמה כזאת שאתה יכול לרסק ללבנון את הצורה, וכל מה שחמאס יכול להעלות לאוויר כהזדהות זו התרעת שווא. טפו טפו, נאחס לך מפה.
ישראל של הסוכה ההיא האמינה לנסראללה שהשווה אותה לקורי עכביש. ישראל של הסוכה הזאת מוכיחה לאויבים שלה שאמנם אנחנו מאמינים במלחמות קצרות, אבל אם אי אפשר, עבור עם הנצח גם שנה של מלחמה זו נקודה קטנה בהיסטוריה.
ישראל של הסוכה ההיא הייתה מדינה שחששה לגעת באוהל שחיזבאללה הציב על קו הגבול, כי זה עלול להוביל למלחמה. ישראל של הסוכה הזאת היא מדינה שלא חוששת להוריד ערימות של חומר נפץ בלב ביירות כדי להיפרד יפה מהחצוף שהציב את האוהל.
ישראל של הסוכה ההיא האמינה בעצמה יותר מדי, ישראל של הסוכה הזאת בונה את האמון בעצמה מחדש. לאט, בזהירות, עם טונות של ספק שגורמים לה להשתפר, להתחדד אבל להבין שזה רק עליה. אם אין אנחנו לנו, מי לנו.
ישראל של הסוכה ההיא הייתה מאוד מפולגת, כזו שמרוב טוב ושפע הרשתה לעצמה להתפרק מבפנים ולרסק כל נורמה שהייתה פה. אז נכון, זה לא שבישראל של הסוכה הזאת ירבץ זאב עם ברסלר, אבל עדיין, עמוק בפנים נדמה שיותר ויותר ישראלים מבינים את גודל השעה ויודעים שהם חיים בתקופה שאם נמשיך לנהל אותה נכון, אנשים בעוד 300 שנה ידמיינו לעצמם איך הרגיש לחיות בתקופת הניצחון הגדול ההוא.
שילמנו מחירים מטורפים בשנה הזאת שבין סוכה לסוכה. איבדנו כמעט אלפיים אנשים, ראינו מראות שעין אנושית לא אמורה לראות, הרגשנו מהו חוסר ביטחון שהיה שמור לדור של סבא וסבתא שלנו, פחדנו בפעם הראשונה באמת על המקום הזה, ועדיין פוחדים. אבל כשאשב בסוכה השנה אחשוב על עצמי ועל איך למרות כל מה שעברנו השנה, הסבל, הפחד, הטלגרם. למרות כל אלה, מצבנו היום הוא לאין שיעור טוב יותר מהשקט המדומה שליווה את הסוכה ההיא. ומי ייתן, שבחג הסוכות הקרוב, יישבו איתנו עוד 101 אנשים. תאמינו. הכול יכול לקרות. בכל זאת, תקופה תנ"כית.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
