ביום ראשון בבוקר, על כוס מיץ תפוזים בעזריאלי, הצטללו פתאום אירועי סוף השבוע בביירות ובתל־אביב: לפי כל התסריטים המוקדמים, עזריאלי היה אמור להיות עכשיו אחד המקומות המסוכנים בארץ. לאורך שנים חששנו שתקיפה ישראלית בדאחייה תגרור כאן מראות של מגדלים קורסים, אש ותמרות עשן בקריה. לא רק חששנים מקצועיים חששו, כל בכירי הדרג הביטחוני והמדיני חששו, ובעקבותיהם הפרשנים הצבאיים. והנה, ביום שישי בין השמשות, חיל האוויר כתש את הדאחייה, נסראללה מת סוף־סוף, ואילו קניון עזריאלי פתוח כרגיל. ברוך השם, נתניהו, גלנט, דדי ברנע וכמובן הרצי הלוי.
למען הסר ספק, איש במערכת הביטחון אינו מבטיח שאנחנו כבר מחוסנים מפני פגיעה שכזאת. דברים רעים עוד עלולים לקרות, חלילה. אם לא מצפון, אז ממזרח. מאז 7 באוקטובר, השאננות היא נטע זר פה. מלחמת יום הכיפורים לימדה אותנו שאסור להשתכר מהישגינו במלחמה שקדמה לה, מלחמת תשפ"ד הוכיחה שאפילו אויב חלש לכאורה יכול לעשות לנו את המוות. רק לקראת תשפ"ה חזרנו לנשום באופן סדיר. מחלפות הראש שסינוואר גילח לישראל בשמחת תורה, צמחו מחדש. הוכחנו לעולם ולעצמנו כי כוחנו עדיין במותנינו. ניצחון מוחלט טרם הושג, אבל הצד השני כבר נחל תבוסה. צורר בסדר גודל המני הוכרע בן־לילה אפיים ארצה.
נסראללה, מנוחתו גיהינום, שימש כנדבך המרכזי בטבעת האש שאיראן התאמצה להבעיר סביבנו. הוא היה – כמה טוב לדבר עליו בלשון עבר – מפקד צבאי מוכשר ומנהיג מדיני כאחד, שגריר חזונם של האייתוללות בטהרן להשמדת ישראל. "אם נגיע אליהם (לציונים), וזה יתאפשר, נשמיד אותם עד הסוף", הצהיר פעם חומייני, ולמחרת 7 באוקטובר נסראללה התחיל להאמין שזה אכן מתאפשר. לצערו ולמזלנו סינוואר הקדים אותו. אין רע בלי טוב. מנהיג חיזבאללה נאלץ לגנוז את תוכנית הסתערותו על הגליל, אך הצליח להבריח רבבות יהודים מבתיהם. בישראל קיוו שהמכות הנמרצות שארגונו ספג החל מאמצע ספטמבר יגרמו לו לחדול, אבל הוא התבשם מהצלחותיו באחד־עשר חודשי המלחמה הראשונים, וסירב להפסיק. לכן עלתה ההצעה לחסל אותו. עלתה שוב, זאת אומרת, והפעם מתוך תחושה של חוסר ברירה. כל עוד הוא חי, לא היה סיכוי להסדרה כלשהי.
אחרי התחבטויות רבות (לא כמו לפני חיסול מוסאווי ב־1992, נאמר לי השבוע), גורלו נחרץ. אילוצים מבצעיים הביאו לכך שההחלטה הסופית התקבלה בדיון טרנס־אטלנטי בין חדרי המלחמה בתל־אביב למטוס ראש הממשלה ולחדרו במלון בניו־יורק. איש לא תכנן להפתיע את ממשל ביידן או להונות אותו בעיצומו של מו"מ על הפסקת אש עם רון דרמר. פשוט לא נשאר כמעט זמן לעדכן את האמריקנים בין קבלת ההחלטה לביצוע. הם הוכנסו בסוד המבצע עשר דקות בלבד לפני החיסול.
בכירים בצבא ארצות הברית פרגנו לצה"ל. רובם רפובליקנים, כנראה. הנשיא וסגניתו פחות אהבו את המבצע, אך נאלצו לברך עליו. ביידן והאריס מנועים מלגנות חיסול של רב־מרצחים שידיו מגואלות גם בדם אמריקני רב. לעומת זאת הם הביעו התנגדות נחרצת לתמרון קרקעי של צה"ל בדרום לבנון. לאור ההזדקקות הישראלית הרבה לשירותי האבטחה האמריקניים מפני מתקפה איראנית אפשרית, נתניהו נזקק לתמרן באומץ בין שני האילוצים.
במטכ"ל השתכנעו שאי אפשר להחזיר את תושבי הצפון הביתה בלי שזרועות היבשה של צה"ל ישמידו תחילה את התשתיות אשר חטיבת רדואן הכינה לקראת כיבוש הגליל. האופטימיות המבצעית שם רק גדלה בימים האחרונים, אחרי שצבא הטרור הניצב מולם עבר תהליך נמרץ של קיפוד ראשים. מפקדו השחצני חוסל ועשוי לעבור כעת תהליך של האלהה, להפוך לקדוש שיעי מעונה. חסן נסראללה המת יהפוך מאדם לרעיון. מוטב לנו כך, כמובן, אך קיימת סכנה מסוימת שבהיעדר יורשים בעלי כריזמה דומה, לא יישאר בלבנון מי שמסוגל לקבל החלטת כניעה. לעומת זאת, יש סיכוי שהפיצוץ העצום בדאחייה יגרור תהליך טקטוני שבסופו יתהווה מזרח תיכון חדש, נוח יותר לישראל. אחרי הפיצוצים והנפלאות שראינו פה בשבועיים האחרונים, בתום שנת בשורות רעות, מותר לייחל לכך גם בלי להיחשב למשיחי.
