אפילו אלופי טריוויה, יורשה לי להעריך, יתקשו לזכור מי היה דובר צה"ל במלחמת העצמאות, בששת הימים או ביום הכיפורים (משה פרלמן, אריה שלו ופנחס להב, בהתאמה), ודאי לא במלחמת לבנון הראשונה (יעקב אבן), אבל את דובר צה"ל במלחמה הנוכחית, אף ישראלי מכיתה א' ומעלה כבר לא ישכח לעולם: תת־אלוף דניאל הגרי.
יחסית לאישים רבים שמוזכרים במוסף החג הזה, מדגם כמעט מקרי מהמאגר הגדול של גיבורי וגיבורות השנה, תת־אלוף הגרי היה מוכר לציבור עוד לפני פרוץ הקרבות, אך לא עד כדי כך. בתוקף תפקידו הסיזיפי הוא נדרש לספק תשובות שוטפות לשאלה הפרדוקסלית של דוד המלך לאוריה החיתי על "שלום המלחמה" (שמואל ב, יז). מה שלום המלחמה, שאלנו השנה שוב ושוב, ובדרך כלל קיבלנו תשובות מהגרי בלבד. כשכולם בצמרת שתקו ונאלמו, דובר צה"ל חירף נפשו מול פני האומה האבלה והספקנית. לאורך כמאה יממות התייצב בפנינו ערב ערב, עד 11 בינואר, תחילת חודש שבט, אז החל לדלל מעט את הופעותיו, לא יותר מדי. הוא עדיין קצין האספקה הראשי של הדיווחים על הנעשה בחזית.
בין עשרות דוברי צה"ל לפניו היו כבר רהוטים ממנו. אל הצהרותיו לציבור מתגנבים שיבושי לשון צבריים נפוצים. הן גמלוניות משהו, נטולות אמצעי פיתוי, ומסגירות ויתור על שירותי עריכה מוקדמים של נסחנים מקצועיים. אולם דווקא הפשטות הרטורית הזו מקנה לו אמינות. למרות היותו חובב תיאטרון משחר נעוריו בתל־אביב, הגרי אינו מתחזה למי שאינו. הוא בעיקר משתדל למלא את תפקידו המוגדר: דיווח מוסמך לעם ישראל על ההתפתחויות האחרונות בשדות המערכה השונים, ללא הצטעצעויות לשוניות. דיבור בגובה האוזניים.
קמצנות החיוכים שלו מול המצלמות הולמת את המצב. בת שחוק קלה, קלה מאוד, עלתה על פניו רק כשבישר בשבת על חיסול נסראללה. בחיים עצמם הוא פחות קשוח מכפי שנדמה בטלוויזיה, לעיתים אף רגשן, אבל הארשת הרצינית עולה בקנה אחד עם רצונו המוצהר לשיקוף המציאות. תשפ"ד לא סיפקה הרבה סיבות להבעות אושר ולצחקוקים. היא לא הייתה כבדת דמים בסדרי גודל של תש"ח או תשל"ד, ובכל זאת השנה הקשה בתולדותינו; בגלל ההפתעה האיומה בהתחלה, החטופים ומגפת הייאוש. בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים זיהתה נעמי שמר מפרש לבן באופק, במלחמה הנוכחית בצבצה שם רוב הזמן רק נושאת מטוסים אמריקנית.
נושאות מטוסים וספינות בכלל הן תחום ההתמחות הצבאי הטבעי של הגרי. חיל הים. כשפגשתי אותו לראשונה הוא בלט במדיו הלבנים בלשכת הרמטכ"ל בני גנץ, לשכה של מדי זית. אחר כך שירת גם בלשכת איזנקוט, וממנה עבר לפקד על הקומנדו הימי ועל מספן הים. בסוף מרץ 2023 התמנה לדובר צה"ל. בטקס החילופין אמר שמשימתו היא העצמת אמון הציבור בצבאו, והסביר ש"במקום שבו גדלתי, בשייטת, (המונח) 'חמש אצבעות' מייצג את הערך של דבקות במשימה ואמינות. 'נגעתם חמש אצבעות' משמעותו תוצאות בלי תירוצים, הצלחות למרות הקשיים". כנראה לא עלה אז בדעתו שהקשיים שלו בתור דובר יהיו גדולים יותר מהקשיים בשייטת. איש הדממה מצא עצמו תכופות במוקדי רעש עוצמתיים.
הוא היה המינוי הראשון בעידן הרמטכ"לות של הרצי הלוי. כזכור, המינוי של הלוי עצמו גרר טרוניה פוליטית מימין, כיוון שנעשה על ידי ממשלת מעבר. במרוצת הזמן גם הגרי משך אליו אש ביקורת ימנית, אגב כמו קודמו בתפקיד רן כוכב. בהתנחלויות לא אהבו את הגינויים התכופים שיצאו מבניין המטכ"ל לתופעות תג מחיר וחווארה. תחושת איפה ואיפה התפתחה בימין נוכח הסלחנות המטכ"לית לנחשול הסרבנות בתקופת הרפורמה המשפטית. הגרי, בעקבות הלוי, בחר להתנסח במילים רכות כלפי הטייסים ובוגרי 8200 שאיימו ב"הפסקת ההתנדבות". במטכ"ל חששו – אולי בטעות, ואולי מתוך התחשבות יתרה במניעיהם – שמילים קשות וצעדים משמעתיים תקיפים רק יסלימו את האיום מבית על כשירות צה"ל.
כמו כל משתתפי ישיבות מטכ"ל, גם דובר צה"ל נדהם בבוקר 7 באוקטובר. אלוף אחד התוודה באוזניי כי רק בערב הוא הבין, מהאזנה לרדיו ברכבו, עד כמה המצב חמור. אבל עוד לפני הצהריים הגרי לפחות ניסה לשחרר את הציבור מתחושת הנטישה והיתמות. "אנחנו נמצאים במצב מלחמה", הכריז. מאז הודה שוב ושוב בכישלון הצה"לי החרוץ. אינספור פעמים חזר על מילות הרמטכ"ל: "כשלנו בהגנה על תושבי הדרום".
לעיתים הוא נראה מותש בטלוויזיה, טרוט עיניים. העייפות האותנטית הזו מזכירה לציבור שבצבא עובדים בפרך למענו, בקושי ישנים. היא גם מסבירה את מעידות הניסוח שלו פה ושם; למשל, באירוע מג'דל־שמס. הרקטה הלבנונית התפוצצה כשהגרי קפץ באורח נדיר הביתה (הוא נשוי פלוס 4, בן 48). כששמע על האסון במגרש הכדורגל בצפון הגולן יצא לשם מיד, "אפילו בלי להגיד שלום", כפי שסיפר אחר כך, "כי ידעתי שחיזבאללה יגיד שלא הוא ירה על הילדים". בהגיעו לשם עם הרמטכ"ל נקב מול המיקרופונים בשמו של קצין חיזבאללה שהיה אחראי לירי, עלי מוחמד יחיא, כדי שנסראללה לא יוכל לחמוק מאחריות שילוחית. אחר כך אמר ש"איש לא חשב שארגון טרור יירה טיל לעבר מגרש בו מבלים נערים". זו הייתה דרך בלתי מוצלחת להמחיש את האכזריות של חיזבאללה, אך לא יותר מתקלה קלה לעומת היקף הופעותיו בתקשורת המקומית והבינלאומית. מיליוני צרכנים של אל־ג'זירה צפו בסרטון המחריד שצילם במנהרת החטופים שנרצחו ברפיח, ולדעתו הזדעזעו.
כידוע, לדרג המדיני, מלבד גלנט, הייתה דעה אחרת על הסרטון. בממשלה גם כעסו כאשר מדברי הגרי בהזדמנות אחרת השתמע כאילו שחרור החטופים הוא מטרת־העל של המלחמה. בתוך שעה קלה מיהר דו"ץ להבהיר שלמלחמה יש כמה וכמה מטרות שכאלו, אך לא הצליח לפייס את כל מבקריו. צה"ל תשפ"ד היה שק החבטות החביב על רבים מאוהדי הממשלה. נוח להם לגלגל את מלוא האחריות למחדל אל כתפי הצבא, והגרי הרי כיהן בשנה היוצאת כשגריר צה"ל בכל בתי ישראל. מן הסתם הוא ישמח להתארח בהם הרבה פחות בשנה הקרובה, כמובן אחרי שיזכה לבשר על ניצחון ועל שחרור החטופים.
