האומץ והתושייה שלה היו נחוצים לנו כמו אוויר לנשימה באותם ימים ראשונים, נטולי חמצן, אחרי הטבח. התרסקנו אז כל כך, נפלנו עוד ועוד מטה בלי שום זיז להיאחז בו בדרך, צנחנו עמוק אל תהומות התבהלה בעת שממדי האסון הלכו והתבררו מיום ליום. בתוך כל האפלה המפחידה הזו, בלב התנפצות תחושת הביטחון, היכולת, המסוגלות – הייתה לנו רחל והיו העוגיות. • גיבורי תשפ"ד | פרויקט מיוחד
נאחזנו בה חזק כל כך, עד שהיא הפכה לדמות מאוירת. לזמריר. גיבורת־על, "כוח רחל" שיצר רועי (רובי) ביתן, שמנצחת את חמאס. הראינו לילדים את הסרטונים המצוירים שלה, צחקנו איתם צחוק שהמקורות שלו היו מועטים כל כך בימים השחורים ההם שהתרגשו עלינו, מי היה מאמין, רק לפני קצת פחות משנה.
צפינו בתיאורים שלה את ההתרחשויות שוב ושוב, הכרנו את הסיפור כמעט בעל פה. הרוטוויילרים, כפי שהיא כינתה את המחבלים, הקולה, הסוכרת, חבישת המחבל הפצוע, הרמיזות שלה לכוחות שבחוץ שהם כאן חמישה, הרימון נטול הנצרה שהוחזק ליד הראש. רימון ליד הראש. הכנו לעצמנו עוגיות כמו שלה לפי המתכון המקורי של רחל, כדי שריח המאפה המתוק יפזר, ירחיק גם מהבית שלנו את ניחוח חוסר האונים, ההלם והאימה.
רחל אדרי מאופקים, אמא־סבתא גדולה מהחיים שהתנהלה שעות ארוכות, כמעט יממה, בקור רוח, באומץ לב בלתי אנושי, שהצליחה לשלוט בסיטואציה כשהכול מסביב הסתחרר באיבוד שליטה נורא. אישה לא צעירה מעיר לא גדולה בדרום, שאיש לא הכשיר לשעת חירום ודחק שכזו, והיא בחושיה החדים הישירה מבט וניהלה אותה בעזרת הכלים שהיו לה. כלים שכולנו מכירים. הציעה למחבלים אוכל, הציעה שתייה, שרה שירים. הסבתא היהודייה, המזרחית, של כולנו, שהערימה בחוכמתה על הרשעים. שחמישה מחבלי חמאס לא יכלו לה.
התיאור שלה את ההתרחשויות בהתחלה לא היה נטול הומור, אבל בחודשים שלאחר מכן התגלו אט־אט המחירים הכבדים. האיש שאיתה, דוד אדרי, לו הייתה נשואה למעלה מארבעים שנה, נפטר בפברואר לאחר שנשא עמו את החוויה המחרידה שעברו בני הזוג בשמחת תורה. אפילו המשפט הכמעט מצחיק שלה על פגישתה עם נשיא ארצות הברית, שכמי שהייתה כפסע מלפגוש את בורא עולם – חיבוק מנשיא בשר ודם כבר לא מרגש אותה.
ולא רק בבית משפחת אדרי. מחיר הדמים ששילמה העיר אופקים כולה היה כבד. 47 מבניה נרצחו, מהם 27 אזרחים, ועוד שישה שוטרים ברחובות ובבתי העיר. מעשי הגבורה והעזרה ההדדית בה היו מפעימים, חצו גבולות של אומץ, וגם הכאב היה עצום. ועודנו.
אז תודה לך רחל, שלא איבדת עשתונות. תודה שאפית עוגיות. תודה שנתת לנו להתרפק מרוסקים על יכולת העמידה שלך, על חכמת הסבתות, על עצבי הברזל. תודה שהזכרת בלב השבר שאנחנו יכולים גם להציל, שאנחנו יודעים גם להיות חזקים.
