מאז ומעולם בביקורי ניחומים ב"שִבעות", קינאתי במי שתופסים תפקיד מועיל. מסדרי הבורקסים במגשים, מנקי המטבח, מי שיודעים מאיפה מביאים אוהל, כיסאות ומחם. כל דבר, העיקר לא לשאת בחוסר האונים המצמית מול החלל שנפער. ב־7 באוקטובר, שבעת השבעות, התחושה הייתה בלתי נסבלת. כמו רבים אחרים תלשתי שערות מתסכול, ומהר מאוד מצאתי את עצמי עומד בתורים לתרומת דם, משנע מזון או מעביר בחשכת לילה ברכיות נינג'ה מבגאז' לבגאז'. מהר מאוד התברר שאני אולי מרגיש מעט פחות גרוע, אבל התועלת השולית שלי בתחומים הללו שואפת לאפס. לעומת זאת, יש בינינו אנשים שהצילו חיים במאות, בלי הפרזה.
אחיין של ערן אפרת סיים מסלול בסיירת נח"ל ביום חמישי שלפני שמחת־תורה השחור, וביקש מהדוד מאירופה תרומה של שלוקרים לצוות. עבור אפרת, יזם ואיש עסקים ישראלי שמתגורר באמסטרדם ומתפרנס ביום־יום כשותף־מנהל בחברה לאנרגיה ירוקה, זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא רוכש בחנות לציוד צבאי. בסוף אותו שבוע, כשהרשת הוצפה בבקשות לציוד, הוא השתמש ב"ניסיון" שלו והגיב לאחת מהן עם לינק לחנות שממנה רכש. הוא נתפס איכשהו כמומחה, וכך זה התחיל. מישהו סיפר לו שיש אפודים קרמיים בחנות בטירת־הכרמל, וערן החליט לרתום את חשבון הטוויטר שלו, שנעשה פופולרי בזכות שרשורים על אריות או מנהגי הציד של לווייתני אורקה, ללוח מודעות. תוך 20 דקות הוא איתר תורם שמוכן לשלם יותר מרבע מיליון שקלים עבור 150 אפודים קרמיים לחיילים, ושלח רס"פ מאושר אל היעד, הכול מביתו שבהולנד.
ביומיים הראשונים הוא פרסם ציוץ אחר ציוץ בטוויטר עם חשבונית, ובכל פעם לא עברה יותר משעה עד שפנו אליו בפרטי תורמים גדולים כדי לכסות את התשלום. ככה נתרמו 750 אלף שקלים רק ב־48 השעות הראשונות, כאשר אפרת משמש מתווך בין תורמים גדולים, ספקי ציוד ומילואימניקים מתוסכלים. ואז נגמרה הסחורה בארץ. באותם ימים שונעו ארצה אלפי אפודים קרמיים, קסדות ומה לא, שנתרמו על ידי יהודים בחו"ל, אך רובם המוחלט, כ־90 אחוזים, התברר בדיעבד כלא־תקני ונזרק. מאות אלפי שקלים שנתרמו הלכו לפח.
בימים שבהם צה"ל הרשמי נאלם, איש עסקים מאמסטרדם מצא את עצמו מתמקצע עצמאית במבחנים בליסטיים, לומד עם אילו ספקים בארה"ב כדאי לעבוד, ומה הופך קסדה טקטית לכזו שעומדת בדרישות. לאט־לאט, מה שהתחיל כייבוא כמעט פיראטי, התפתח לשרשרת ייבוא שלמה בניצוחו של אפרת. חברו אליו חני וסטיב לאופר, זוג עולים חדשים מארה"ב, שתרמו מיליוני דולרים וגייסו תרומות נוספות. משרד הביטחון יצר סוף־סוף קשר והחל להסביר מהן הדרישות הצה"ליות, טלפון לאשתו היהודייה של בעלי חברת לוחות קרמיים זירז את העסק, חברת אל־על סייעה עם המשלוחים, ומתנדבים אינספור בארץ ובחו"ל דאגו שהשרשרת הזאת תדפוק כמו שעון.
בשיטה הזאת מסופקים עד היום לחיילים, לשוטרים ולכיתות כוננות אלפי אפודים, קסדות, רחפנים וציוד מיגון בעלות של עשרות מיליוני דולרים, כשאפרת דואג להכול מרמת החוזה מול המפעל, דרך הקשר מול גופים כמו מז"י ומפא"ת, ועד אספקה לחיילים. גם אני מצאתי את עצמי פונה לאפרת בבקשות סיוע, רק כדי לגלות שהמתנדבים שלו הקדימו ביום וכבר התקינו מצלמות לזיהוי מחבלים מתקרבים בכל הטנקים בפלוגה של אחי הצעיר, לאחר שהגיעו אליהם בשטחי כינוס באחת היציאות מעזה.
מי שניסה לייבא פעם סחורה ארצה, אפילו אם היא לא רכש צבאי, יודע כמה ההליך הזה מסורבל ותקוע. אפרת עבד עם כל הצדדים כדי שהעסק יתקתק: אביר קארה קיצר הליכים בירוקרטיים, "ישראל שלי" ו"אחים לנשק" שינעו לחזית, ולעוד רבים זכויות בתהליך הזה. כשמשרד הביטחון לקח ממנו לבסוף חלק מהחוזים שחתם עם ספקים, גורמי המקצוע הופתעו מהמחירים הנמוכים שהוא השיג בהתמקחות – פרקטיקה שכנראה זרה לחלק מהממונים על רכש מכספם של אחרים. קשה למנות במדויק כמה חיים ניצלו בפרויקט הזה, אבל רק ממעבר על תמונות ציוד עם סימני ירי שקיבל אפרת מחיילים ופרסם ברשת (לא הכול מותר לפרסום), יש עשרות בני אדם שחיים בינינו רק הודות להתעקשות שלו לייבא אפוד קרמי איכותי או קסדה מחברה ספציפית.
הסיפור של ערן אפרת, לצד שורה של יוזמות שטח מעוררות השתאות שקמו בשנה האחרונה, הוא סיפור על יעילות אזרחית מול סרבול ומחדל ממשלתי, על מקצועיות עיקשת בתוך שלולית של חאפריות אופיינית, ועל היכולת לרתום את הרשת החברתית הרעילה מכולן לערבות הדדית והצלת חיים, והכול בזמינות ומאור פנים. ובעיקר, זה סיפור על מי שמתעקש לא לצאת ידי חובת התנדבות, אלא להועיל באמת בשעת משבר. בלי ידע מוקדם, כסף מהבית או קשרים מיוחדים, ואפילו בלי לשהות בארץ. כאמור, זאת יכולת מעוררת קנאה.
